פנים י"א – סיכום – על מה שניתן להגדרה, אך אינו ניתן ללימוד – סימבוליקה גופנית נפשית

על הכלל שניתן לאומרו – אך לא ניתן ללומדו

כאשר בוחנים את מרקם פניו של אדם – ובתוך מכלול הנתונים אותם בוחנים, יש כלל יסודי שניתן להסביר אותו אך  קשה ביותר ללמד אותו – ונקודה היא נקודת היחסיות והפרופורציות השונות מאדם לאדם אשר הפרטים המצטרפים לכלל שלמות, שונים במשמעותם, עקב היחס השונה של האיברים זה מול זה, בכל אדם. אם מבנה שפתיים מסוים בה להעיד על אדם עם נטייה רגשית מסוימת, ואם יבחנו עשרה אנשים עם מבנה שפתיים דומה ואפילו זהה לחלוטין, אין דבר זה מעיד שיש להם תכונות אופי ונטיות זהות, שכן מה שקובע באמת את משמעות השפתיים – הינה היחסיות והפרופורציות של כלל חלקי הפנים, ויחסיות זו יוצרת שלמות והרמוניה אשר לה יש את השפה או את הניגון ואת הייחודיות אשר היא עיקר העניין.    כלומר – כל האינפורמציה של משמעות – אף –עיניים וכו', אינו אלא אינדיקציה משנית המרמזת ברמיזה לכיוון ההתבוננות, ולמעשה נצרכת על מנת שלאמן את המתבונן בחיפוש אחר הפרטים, הנאספים למכלול – ואותו המכלול הוא מרכז העניין.               כך שללימוד הפרטים לבדם, אין משמעות רבה כשלעצמה .   לרוב לימוד זה משעמם וכן – קשה לזכור את כל הפרטים על המשמעויות השונות של צורת האף או הסנטר וכו'.   ללימוד זה יש רק משמעות אחת,  והיא – ההתפתחות של האדם המתבונן בהכרות שלו עם עצמו, וברגשיות אותן עליו לפתח בתוכו ככלי לידיעת דבר מה.

תהליך האימון והלמידה של קריאת הפנים ומשמעותם מתייחס ליכולת להבין את תנועת השלם, שכן הפרטים של כלל חלקי הפנים אינם עומדים לדבר בפני עצמו – אלא יוצרים שלמות של פניו של אדם, כך שלשלמות זו יש משמעות בפני עצמה והיא מרכז העניין.

כיוון שנוצר שלם – אין אינדיקציות ללמוד קריאת השלם, המקום הפנימי אשר רואה ויודע את השלם – אינו מקום מתמטי, ליניארי, ישר, שניתן ללומדו באופן קוגניטיבי וברור.  אלא מקום זה נבנה באדם עקב האיסוף פרטים והבנת הצטרפות הפרטים לשלם.        היכולת להכיר את השלם טמונה ביכולת שהיא באופייה תחושתית ואינטואיטיבית, אך לא "מיסטית" – שכן לכל אדם יש תגובה למפגש שלו עם השלם המתבטא דרך כל מפגש אנושי.     ברוב המקרים, אנשים אינם עוצרים לתת את הדעת להתנסות שיש להם עקב המגע עם האחר – שהוא עצמו מוגש כשלמות – כשם שהאדם הנוכח, הוא עצמו שלמות עם הרמוניה הייחודית לו לבדו.  יש צורך לעצור ולהתבונן- ולאמן את התודעה בתוכן של השלמות ההרמונית שיש לכול אדם, בכול מפגש אנושי.    האינדיקציות למשמעות חלקי הפנים,  הן רק דלת כניסה לעצירה להתבוננות שמפתח  באדם את הרגישות ההכרחית לאופן של מגע זה.

לשלמות ההרמונית שיש לכל אדם בהופעתו –  יש תנועה מסוימת, ההרמוניה הזו הינה בניגון ומוסיקה אשר יש לה מהלך תנועתי –היא לא סטטית במובן של חומר הנלמד מספר או מתוכן כתוב.   ולכן האימון של עצירת התודעה וההתבוננות בפניו של אדם, מלמדים למעשה כיצד לשמוע את הניגון ואת התנועתיות שיש לכל אדם.   נקודה זו היא מרכז העניין – כיצד לזהות את התנועה שמתבטאת דרך מכלול הצטרפות הפרטים לקונצרט שלם.    ואת הנקודה הזאת קשה ללמד – ולא ניתן לתארה באופן מדויק. אך ניתן להראות את הדרך להשגת האיכות הנרכשת, והיא רגישות מודעת שיודעת את מה היא רואה ואת מה היא חווה.

איכות זאת היא מטרתה של כל המהלך של לימוד קראית הפנים- אצל האדם המתבונן.   וכמו כן התבוננות זו הינה כלי לאדם בעצמו לדעת את איכויות נפשו ואת נטיות היסוד שלו, וכך להתקדם בהכרות העצמית של היתרונות והחסרונות המולדים שיש לו – על מנת שיידע לקדם את מה שרלוונטי לחייו, או להימנע מנושא אחר שאותו הוא מוצא בעצמו כנקודה מעקבת.    ולכן מהלך הלימוד של קריאת פנים הינה  התפתחותית לשני כיוונים    –                                                                                       א- הכרות של האדם את עצמו, יתרונות או חסרונות, רגשיות או נטיות אופי בסיסיות.                           ב- התפתחות של איכויות אצל אדם המתאמן בכך, לפתח יכולת של תפיסת השלם וידיעת משמעות וכיוון התנועה שיש לשלם איתו הוא עוסק,    כלומר – מהי דרכו של אותו השלם.

הבנת הדרך של השלם – אופן תנועתו, משקף ומלמד על דרכו ועל מטרתו בחייו של אדם, ונקודה זו היא הדבר המרכזי בלימוד זה כולו.