שן תחת שן – דין או חסד? פרשת אמור ב'

 

פרשת אמור ספר ויקרא

מפי: קובי נחושתן

כתבה וערכה: אורנה בן דור

י וַיֵּצֵא, בֶּן-אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית, וְהוּא בֶּן-אִישׁ מִצְרִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּנָּצוּ, בַּמַּחֲנֶה, בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית, וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי.  יא וַיִּקֹּב בֶּן-הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת-הַשֵּׁם, וַיְקַלֵּל, וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ, אֶל-מֹשֶׁה; וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת-דִּבְרִי, לְמַטֵּה-דָן.  יב וַיַּנִּיחֻהוּ, בַּמִּשְׁמָר, לִפְרֹשׁ לָהֶם, עַל-פִּי יְהוָה.  {פ}

יג וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יד הוֹצֵא אֶת-הַמְקַלֵּל, אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְסָמְכוּ כָל-הַשֹּׁמְעִים אֶת-יְדֵיהֶם, עַל-רֹאשׁוֹ; וְרָגְמוּ אֹתוֹ, כָּל-הָעֵדָה.  טו וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תְּדַבֵּר לֵאמֹר:  אִישׁ אִישׁ כִּי-יְקַלֵּל אֱלֹהָיו, וְנָשָׂא חֶטְאוֹ.  טז וְנֹקֵב שֵׁם-יְהוָה מוֹת יוּמָת, רָגוֹם יִרְגְּמוּ-בוֹ כָּל-הָעֵדָה:  כַּגֵּר, כָּאֶזְרָח–בְּנָקְבוֹ-שֵׁם, יוּמָת.  יז וְאִישׁ, כִּי יַכֶּה כָּל-נֶפֶשׁ אָדָם–מוֹת, יוּמָת.  יח וּמַכֵּה נֶפֶשׁ-בְּהֵמָה, יְשַׁלְּמֶנָּה–נֶפֶשׁ, תַּחַת נָפֶשׁ.  יט וְאִישׁ, כִּי-יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ–כַּאֲשֶׁר עָשָׂה, כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ.  כ שֶׁבֶר, תַּחַת שֶׁבֶר, עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן–כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם, כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ.  כא וּמַכֵּה בְהֵמָה, יְשַׁלְּמֶנָּה; וּמַכֵּה אָדָם, יוּמָת.  כב מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה:  כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם.  כג וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיּוֹצִיאוּ אֶת-הַמְקַלֵּל אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן; וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה.  ויקרא פרק כד

במאמר הקודם: השם כמהות, התעכבנו על שמותיו היחסיים של האל מול שמו המוחלט: אהיה אשר אהיה. גם במאמר זה העוסק בפרשת אמור בספר ויקרא  נבחין בין האובייקטיבי והסובייקטיבי, היחסי והמוחלט.

בפרשה זו מתוארת סיטואציה חברתית בן אדם לחברו, אשר קשורה לצמצום האלוהות על ידי האחד מהם, בן האב מצרי והאם היהודייה. אדם זה עושה מהלך אשר לגביו הציבור הנוכח באירוע נחרד, כולא אותו ומפנה שאלה לבורא עולם- מה עושים?  זהו מהלך חברתי יחסי ולא מוחלט, שלתוכו בורא עולם יוצק תשובה שגם היא ביחס לאירוע היחסי ולא המוחלט. לאור אותה נקודה הקו המותווה בתוכה הוא קו מוסרי הלכתי שנדרש בסיטואציה הקונקרטית ההיא.

לאחר מכן בסמוך מופיע עניין הגמול שיש להשיב לאדם אשר פגע באדם אחר. הפרשנות יוצאת מנקודת הנחה שיש קשר בין שני האירועים: הגבלת האל והקטנתו, והפגיעה באדם האחר. מתוך הגזירה השווה ניתן לשפוך אור על מה שנראה כאכזריות חסרת רחמים: עין תחת עין, שן תחת שן – פסוק ששימש מאות שנים כלי בידי מתנגדי היהדות.

ספר ויקרא מתחיל במילים הבאות:

א וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה;

השם ויקרא מסתיים בא' קטנה. מה עניין א' קטנה כולם שואלים? זה מכיוון שקריאתו של אלוהים לאדם היא קריאה אישית, אינדיבידואלית ולא לאומית. אלוהים  שהנו מבחינת א', אלופו של עולם מקטין עצמו למידות האדם כך שהאדם יהיה מסוגל לקבל את המסר ממנו. כל ספר ויקרא עומד בסימן הצטמצמות האלוהות לפי מידות האדם. ויקרא אל משה. הכוונה למשה הפרסונלי, לא למשה המנהיג; משה כסימבול לאדם הפרטי. זו הסיבה לכך שספר ויקרא כולו צריך להילמד מתוך פרספקטיבה על האופן שבו אלוהים קורא לאדם, ולאור זה מה הם הכלים הנבנים מזה, על מנת שהקבלה תהיה קבלה יותר נכונה.

פרשת ואמור עיקרה החגים והיא מכילה את  כל הפרשיות שדרכן לומדים על חגי ישראל: ראש השנה, יום כיפור, פסח, ספירת העומר. ממשה רבינו ועד היום  לא פסקה חגיגת החגים האלה.

במעמד הר סיני מדבר ה' לעם כולו, אך לאחר שבירת הלוחות, עם ירידת מעמדו של העם, משה משמש מתווך בין העם לאלוהים, העם לא יכול לקבל באופן ישיר את דבר האלוהים. כל החגים והמועדים הניתנים בפרשה: ראש השנה, יום כיפור, סוכות, שמחת בית השואבה, פסח, חג שבועות והעומר,  מוגדרים כמסגרת דתית או חברתית, שתפקידה לתווך בין האלוהים ובן האדם לאחר חטא העגל. מבחינה זו משמשים החגים כמתווכים נגד החציצה הקיימת, אך הם בעצמם מהווים חוצץ למגע הבלתי אמצעי בן האדם לאלוהיו. לאחר חטא העגל, אין העם ראוי או מסוגל למקום עליו כיוונה האלוהות, מקום של אין זמן ואין מקום. מגע ישיר וקבוע עם  נצח.  מכיוון שחטא העגל יצר חצץ ומחיצה – היה על משה לקבוע את המבנה ההלכתי שיהווה מהלך מחנך ומדריך, באופן הדרגתי – כפי כוחו של האדם והחברה להתגדל למעמד הר סיני הראשוני. ולכן מהלך החגים במרוצת השנה עניינם לטעת בדעת הדם את הכוונה הרצויה והמתבקשת ממנו.

בעומקו של עניין האל לא מעוניין במחזוריות הפולחנית כשלעצמה, אלא בקשר עם האדם, קשר  הבא לידי ביטוי בתפילה של האדם אליו ובאמרי תודה.

המהלך של החגים שהנו גם מהלך החוצץ והמפריד הוא גם מהלך מאיים.

כו וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  כז אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, וְעִנִּיתֶם, אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם; וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה, לַיהוָה.  כח וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה:  כִּי יוֹם כִּפֻּרִים, הוּא, לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.  כט כִּי כָל-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא-תְעֻנֶּה, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה–וְנִכְרְתָה, מֵעַמֶּיהָ.  ל וְכָל-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל-מְלָאכָה, בְּעֶצֶם, הַיּוֹם הַזֶּה–וְהַאֲבַדְתִּי אֶת-הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מִקֶּרֶב עַמָּהּ. ויקרא כג

 יוצא אותו בן אישה ישראלית ואיש מצרי, ורב עם איש יהודי מאב ואם. בתוך הריב נאמר: וייקוב בן האישה הישראל את השם ויקלל…. יקוב במשמעות:  נקבה לי שכרך, לנקוב בדבר.

כז וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ; נִחַשְׁתִּי, וַיְבָרְכֵנִי יְהוָה בִּגְלָלֶךָ.  כח וַיֹּאמַר:  נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי, וְאֶתֵּנָה). בראשית ל'

לנקוב עניינו לתחם דבר אינסופי בדבר מוחלט. שם ההוויה, עליו דברנו במאמר הקודם, שאינו בר תיחום, ננקב במסגרת. נאמר על משה רבינו ובלעם שהיו שניהם נביאים במידה אחידה; השוני ביניהם היה בכך שבלעם ידע למי הוא מדבר, ומשה לא. משה דיבר אל האינסוף שלא היה לו צורה בעוד בלעם נקב, הגביל את האלוהות למידה מסוימת.

בפרק זה היה בין הניצים ויכוח, כנראה בנושא תיאולוגי, ובתוך הוויכוח קבע בן המצרי את אלוהים ובכך עבר על הדיבר: לא תעשה לך פסל ותמונה, שהנו אחת מהמצוות אותם קיבלו בני ישראל בצורה ישירה ולא דרך תיווכו של משה.

את עניין קביעת האל וצמצומו ניתן למצוא גם בספר מלאכי. ח היקבע אדם אלוהים, כי אתם קובעים אותי, ואמרתם, במה קבענוך המעשר, והתרומה. מלאכי פרק ג'

אך מתוך פרקי תהילים לדויד המלך, אנו למדים רצונו של אלוהים מן האדם ועל האופן בו אלוהים בעצמו קובע את החשיבות של עיקר וטפל ביחס לרצונו מן האדם.

ח  לֹא עַל-זְבָחֶיךָ, אוֹכִיחֶךָ;    וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד.

ט  לֹא-אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר;    מִמִּכְלְאֹתֶיךָ, עַתּוּדִים.

י  כִּי-לִי כָל-חַיְתוֹ-יָעַר;    בְּהֵמוֹת, בְּהַרְרֵי-אָלֶף.

יא  יָדַעְתִּי, כָּל-עוֹף הָרִים;    וְזִיז שָׂדַי, עִמָּדִי.

יב  אִם-אֶרְעַב, לֹא-אֹמַר לָךְ:    כִּי-לִי תֵבֵל, וּמְלֹאָהּ.

יג  הַאוֹכַל, בְּשַׂר אַבִּירִים;    וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה.

יד  זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה;    וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ.

טו  וּקְרָאֵנִי, בְּיוֹם צָרָה;    אֲחַלֶּצְךָ, וּתְכַבְּדֵנִי.

תהילים פרק נ'

אלוהים מעוניין באדם שמשלם את נדריו – כלומר, אדם שמתייחס  לסיבת היותו בעולמו כמרכז חייו. עליו להגשים את תכליתו ואת ייעודי הפרטי.  וכן אדם היודע לומר "תודה" – כלומר אדם שיודע מהיכן בה כל מה שבה לו בחייו, מהו המקור לשפע התמידי שיש בחייו- שפע שמעצם הקביעות שלו עשוי להרדים ולעוור את האדם מלראות את המאציל ואת המקור לשפע, וכמו כן את תכליתו של השפע. כך שהאדם היודע לראות את השפע, יחוש ספונטנית דחף להודות ולומר דברי שבח ותודה.

ובכל זאת נשאלת השאלה- האם חטא כזה מצדיק מוות ברגימת אבנים? מה כאן למעשה המעמד?

 

טו וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תְּדַבֵּר לֵאמֹר:  אִישׁ אִישׁ כִּי-יְקַלֵּל אֱלֹהָיו, וְנָשָׂא חֶטְאוֹ.

החטא של האדם הוא משאו. אם נשתמש במושגים מתוך האנתרופוסופיה נוכל לומר שהחטא של האדם יוצר קרמה אותה על האדם לשאת על עצמו.

כ שֶׁבֶר, תַּחַת שֶׁבֶר, עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן–כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם, כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ. 

הכתוב מציב גזרה שווה. חז"ל ורש"י ניסו להיחלץ מהדבר הזה ואמרו :'יינתן מום בו': הכוונה לתשלום כסף או תשלום אחר ששווה ערך לפגיעה.

בני ישראל לא יודעים מה לעשות אם אותו אדם הממסגר את שם האלוהות והם מפנים את השאלה למשה. מכיוון שהפנו שאלה הם מקבלים תשובה. האלוהות עונה לשאלות הקונקרטיות של האדם באופן ישיר. התורה באה לעלות מהלך שעדיין משמר את לוחות הברית הראשונות, בהם ניתן דיבור ישיר לכל עם ישראל. בין השיטים, מעבר לחצץ של: ויאמר אדוני למשה, בין לבין גנוז חוט השני שמגלה את לוחות הברית הראשונות כטהרתן. כי מה בעצם העניין פה?

בתוך הקונטקסט של הכתוב קיים רצף בין הפגיעה באדם ורכושו, ובין השימוש בשמות האל. יש כאן שני ממדים שונים שהכתוב מצרפם ליחידה אחת. מה הקשר בין נקיבת שם האלוהים למהלך הבא שהוא מהלך חברתי במובנים קלאסיים? מדוע אלוהים עושה היקש בין שימוש בשמות האל בצורה לא נכונה לבין שן תחת שן, עין תחת עין?

אותו נוקב בשם האל משמעות העשייה שלו זה שעדיף שימות מאשר יחיה. הפנייה היא לאינדיבידואל עצמו. הכוונה ב:שן תחת שן, עין תחת עין היא למעשה חוק הקרמה.  המשמעות של המעשה לא מהזווית החברתית, אלא מה יקרה לאדם עקב מעשה שהוא עושה. במזרח וגם באנתרופוסופיה הדבר הזה נקרא קרמה. כך למעשה שן תחת שן זו מטפורה.

לכל פעולה אותה מבצע אדם בחייו יש משמעות. כשאדם פועל פעולה בחייו לא משנה מה הוא עושה יש לזה משמעות.

יג סוף דבר, הכול נשמע:  את-האלוהים ירא ואת-מצוותיו שמור, כי-זה כל-האדם.  יד כי, את-כל-מעשה, האלוהים יביא במשפט, על כל-נעלם:  אם-טוב, ואם-רע.  תהילים פרק י"ב

הנהגה האלוהית מנהיגה את העולם על פי מעשיו של האדם.

כד  וָאֱהִי תָמִים עִמּוֹ;    וָאֶשְׁתַּמֵּר, מֵעֲו‍ֹנִי. כה  וַיָּשֶׁב-יְהוָה לִי כְצִדְקִי;    כְּבֹר יָדַי, לְנֶגֶד עֵינָיו. כו  עִם-חָסִיד תִּתְחַסָּד;    עִם-גְּבַר תָּמִים, תִּתַּמָּם. כז  עִם-נָבָר תִּתְבָּרָר;    וְעִם-עִקֵּשׁ, תִּתְפַּתָּל.  תהילים י"ח

ההשגחה על האדם היא כפי מה שהוא. ולכן המאורעות של חייו מראים לנו השתקפות של מה שהוא. אם האדם הוא ענו ההשגחה שלו תהיה השגחה של ענווה. אם הוא יהיר כך תהיה השגחתו, והמכשולים  שיעמדו בפניו יהיו מכשולי היהירות. ההשגחה תזמן לו אירועי חיים המתאימים למידתו, ואז זה גם הזדמנות לתקן. זו הכוונה ב: שן תחת שן.

אם אני עושה לך נזק הנזק חוזר אלי כאור חוזר. שן תחת שן עניינו לשקף לאדם שכשהוא פוגע במישהו  הוא פוגע בעצמו באותה המידה.  על אף העיוורון המידי לפגיעה העצמית, כשאני פוגע במישהו אחר הפגיעה היא ספונטנית בי באותה מידה.

בעולם שאחר המוות זה קורה בצורה מאוד מיידית. כי שם זה עולם האחדות. ואז הדבר הזה חל עלי עקב מה שפעלתי על האחר. אבל בתוך עולם ההפרדה והפירוד והצמצום אני לא רואה את זה. התורה והמהלך שאנו לומדים אותו זה לא ברובד האקדמאי. האם אני תופס אותך כאותי בחיים? התשובה היא לא. לא בניסיון, לא בצורה לא בכלום. אז איך אני יכול לראות את זה שפגיעה באחר פוגעת בי. שן תחת שן נאמרה לתוך מהלך חברתי שככה הם ראו את עצמם.

בעולם שאחר המוות זה קורה בצורה מאוד מידית. (במונחים האנתרופוסופים תקופה זו מכונה: קמלוקה ) כי שם זה עולם האחדות. ואז הדבר הזה חל עלי עקב מה שפעלתי על האחר. אבל בתוך עולם ההפרדה והפירוד והצמצום אני לא רואה את זה.

על כך אמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך". האחר זה אתה.

ובכך שהחברה רוגמת את האדם באבנים, כלומר מהדהדת לו את מעשיו, היא חוסכת לו פגיעה קרמתית קשה יותר.  במובן זה ה: שן תחת שן הוא מהלך של חסד ולא של דין. החברה כולה היא האני של האדם המגיע אליו מההיקף, והיא יוזמת הרס על מנת לחסוך לו קרמה קשה.

ההתייחסות בספר הזוהר לפרשת אמור מעלה את עניין החיים החוזרים:

" אחר שיוצאת הנפש מן גוף, ונשאר הגוף בלי רוח, אסור להשאיר אותו בלי קבורה, שכתבו לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא. מפני שמת שיהא עשרים וארבע שעות, שהם יומם ולילה בלי קבורה, נותן חולשה באברי המרכבה, ומעכב מעשה של הקדוש ברוך הוא מלהיעשות. שאפשר שהקדוש ברוך הוא גזר עליו כדי להביאו בגלגול אחר מיד באותו יום שנפטר, להטיב לו. וכל זמן שלא נקבר הגוף, הנשמה לא נכנסת לפני הקדוש ברוך הוא, ולא יכולה להיות בגוף אחר, בגלגול שני, שלא נותנים לנשמה גוף אחר עד שיקבר הראשון. וזה דומה לבן אדם שמתה אשתו ולא ראוי לו לישא אשה אחרת עד שקובר הראשונה ומפני זה אמרה התורה לא תלין נבלתו על העץ.  (הזוהר פרשת אמור)

האדם הוא איבר במרכבה האלוהית כולה. הבריאה כולה זקוקה לכל אדם, ואסור לעכב את קבורתו, על מנת שיוכל להתגלגל שוב בגוף אחר. אדם שחטא, יקבל את גמולו בחיים האלה, או בעולם הבא וישוב ויתגלגל בגוף אחר.