השם כמהות – פרשת אמור חלק א'

 

מפי קובי נחושתן

 כתבה וערכה: אורנה בן דור

 

ספר בראשית עומד בסימן ראשיתם של הדברים; א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. כל פרשיות ספר בראשית הינן ראשית לדבר מה, כגון אברהם – הינו ראשית האמונה והחסד, בנו יצחק – הינו ראשית לדין (לכן יצחק עיוור – שכן הצדק והדין הינם עיוורים)

ספר שמות מדבר על השם כרכושו העמוק והאמתי ביותר של האדם. א וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה – רכושו האמתי של האדם הינו השם אות והוא נושא, שכן שמו של אדם משמש כלי נושא למהותו הפנימית והעמוקה. כגון – אברהם, אב המון גויים.

 ספר ויקרא כולו עומד בסימן א וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.   כלומר קריאתו הישירה והאישית של האל לאדם, כאשר האל קורא לאדם כפי יכולתו של האדם לשמוע. האל כביכול – מתכווץ למדרגת האדם ומופיע לאדם על פי מקומו ומדרגתו של האדם – מכן לומדים על ענוותנותו של בורא עולם.

 

השמות של בני ישראל היו הקניין האמתי שהם רכשו מהאבות. שלושת שמותיהם של האבות הומרו: אברם לאברהם, יעקוב לישראל, יצחק לקץ חי, שהכוונה תחיית המתים, שימור האנרגיה המחייה והטרנספורמציה שלה מגוף לגוף ללא שינוי.

בעוד בראשית הוא שורש המציאות, שמות הוא השם כמרכז ההוויה. לא ניתן לאחוז בהוויה באופן ישיר, היא בלתי תפיסה ובלתי ממישה. ההוויה זקוקה לכלי כדי שהיא תוכל להיתפס;  השם הוא הכלי של ההוויה. ספר שמות נמצא תחת הסימן של מציאת הבית של האינסוף בתוך הגבולות.

השם של ההוויה משתנה ע"פ האבולוציה של בני האדם, והאופן בו הם מתייחסים לאלוהות בזמנים השונים ובתנאים השונים. כמו כן השם של ההוויה קשור לתפקיד שהיא ממלאה ביקום, וגם עבור האדם.

כאשר האנושות עוברת פאזה אבולוציונית משתנה גם שם ההוויה.

וּלְשֵׁת גַּם-הוּא יֻלַּד-בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ; אָז הוּחַל, לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה. בראשית ד'

לפני אנוש ההוויה כונתה בשם אלוהים בפשטות, לאחריו היא נתפסה בשם י ה ו ה. זוהי חוויה אחרת של האלוהות הקשורה באקלים התרבותי המשתנה.

אם ההוויה היא נטולת שם היא נשארת בלתי נתפסת ולא ניתן לתקשר אתה; לא ניתן לתקשר עם דבר בלתי מומשג. עיקר העניין ביהדות הוא שאלוהים ברא את המציאות בדיבור; ודיבור ביהדות הוא הכלי המרכזי לבריאה, לתפילה, לעשייה ולקריאת התורה. דיבור הנו המשגה. האינסוף מוכרח להביא את עצמו למילים שהם המושגים הממקמים אותו בתוך גבול. ביהדות כל מילה מכונה תיבה, כי היא תיבה שמכילה תוכן מסוים.

לדוגמא: המילה י ה ו ה זה כלי לחסד; על מנת למשוך חסד משתמשים באותיות י ו ה בכל מיני צורות.

המילה אֵל  משמעה ריכוז החסד לפונקציה ספציפית – בריאות, שידוך, בית וכדומה…

ועוד כהנה וכהנה; לכל שם של האלוהות יש פונקציה שהיא הדבר שנמשך ממנו.

עשרת הספירות בקבלה הן מידות אלוהיות ודרכי השגחת האלוהות. מידה לשון מד, דרכי ההתנהגות, וכן דבר הנמדד, דבר שיש לו מידה התנהגותית, וכן גבול – דבר מדוד.  דבר שנמסר, נמדד ומלמד על האיכויות. השם מעיד על האיכות. כך ששמות האל אינן מתארות אתו ממש, אלא מתארות את דרכי האופנים לחיבור ולהתקשרות עימו,  האופן בו ניתן להתקרב לאלוהים עצמו הוא דרך לימוד דרכי השגחתו ושמותיו, ולכן לימוד דרכי ההשגחה האלוהית, מכוונים לידיעת רצונו של האל, וידיעת רצונו של האל – הופכת את הרצון הפרטי לרצונו, ומיזוג הרצונות של אדם ואל – מאפשר את האחדות ואת זיווג העולמות, דבר הנלמד מתוך דרכי ההשגחה.

בעוד ששמה של ההוויה נגזר בכל המקומות מתפיסות אמוניות ותרבותיות- האדם ביחסו על האל, מגדיר את שמו של האל ,  ואילו בספר שמות אלוהים עצמו קובע את שמו, נותן כלי להוויה:

יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם.  יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. שמות ד'

ההוויה עצמה מגדירה את האופן שבו היא תיקרא : "אני כהווייה מתהווה, לא ניתן למסגר אותי למשהו קונקרטי; הביטוי שלי הוא ביטוי עתידי תמיד"

השמות של האל אינם מגדירים רק את האל, אלא את האדם ביחסו לאל. אם אתה רוצה מגע אתי, אומר האל,  עליך להיות כלפי ביחס לעתיד שלך ולא ביחס להווה שלך. אם אתה מסתפק בהווה שלך כמו שהוא אתה מבחינת עובד אלילים. להיות במצב שבו אני מתפתח הנו מבחינת אהיה.

שם מוחלט נוסף של האל הנו אנוכי. כשעם ישראל עומד במעמד הר סיני, בורא עולם מדבר אליהם ואומר אנוכי; עשרת הדברות נתנו ישירות לעם ישראל מפי האל, ללא תיווך של הלכה ומסורת.

ו  אנוכי יהוה אלוהיך, אשר הוצאתיך מארץ מצריים מבית עבדים:  לא-יהיה לך אלוהים אחרים, על-פניי.  ז  דברים פרק ה'

המציאות של אנוכי נחקקת בליבם של בני ישראל כמציאות מוחלטת שאינה ברת עוררין, אינה מציאות עם שאלה או היסוס, קונפליקט או אי הבנה. המציאות היא שבורא עולם דיבר ישירות לעם ישראל. מציאות הכרת האל בצורתו האובייקטיבית המוחלטת ולא היחסית. בניגוד לכך, לאחר שבירת הלוחות הראשונים, הפכה המציאות ליחסית ולתלוית הקשר, וכן כל ההשתלשלויות משבירת לוחות הברית הראשונות, הפכו את היחס של האדם לאל כמציאות המצריכה מתווך היוצר חצץ בין האל לאדם, דבר שהאל עצמו לא היה מעוניין בו ורצנו היה בחיבור ישיר בינו לאדם. כמו שמשה עצמו מביע זאת    –   "וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה, נְבִיאִים–כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם" (במדבר י"א-כ"ט)

כך שהגישה לאל עברה מהפך בין לוחות ברית ראשונות לשניות,  הקשר נסדק ונותץ ומה שנותר הינו קשר יחסי דרך מתווכים אשר באים לידי ביטוי  דרך שמותיו של האל – וכן דרך שמותיהם של בני האדם. על האדם לממש את שמו בחייו ולהיהפך לסימבול מלא של תוכן השם, וכך הוא ממלא את תוכן שמו כתשתית וכלי להופעת הבורא בחייו.

 

 

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s