שיר השירים אשר לשלמה – חלק ב'

מפי: קובי נחושתן
כתבה וערכה: אורנה בן דור

שיר השירים כמהלך הביוגרפי של האדם בעולמו.

חלק א' של המאמר היה מעין הקדמה ומבוא לעושר האינסופי של המשמעויות והסימבוליקות אותן ניתן למצוא בשיר השירים, שכונה כאמור במסורת היהודית לדורותיה- קודש הקודשים. שיר השירים הוא מגילה עמוסה מאוד, ולא ניתן לדבר עליה ברצף לינארי כיחידה אחת. שיר השירים נע במישורים רבים, הוא רב-גוני ותלת ממדי במובן של נושא בתוך נושא, מידי פעם יוצא החוצה, נכנס שוב פנימי, ורצוף דקויות.
למרות זאת קיימים בו התחלה, אמצע וסוף. הסיפור מתאר חיי אדם- הוא מתאר את האבולוציה של נפש האדם בתוך מסגרת של לידה, חיים ומוות. חיי אדם לא נעים בקו לינארי, מתמטי; ניתן לראות בהם לסירוגין- התקדמות, נסיגה, עמידה במקום לזמן מה, התפרצויות של התפתחות. לעיתים נראה אדם שרק לפני מותו חלים בו שינוי משמעותי והגבהה.

בחלק זה של המאמר נתרכז בחייו של שלמה המלך כארכיטיפ וסימבוליקה לביוגרפיה האנושית של כל אדם; חייו של שלמה, השלבים דרכם עבר, במיוחד השלב של ההתבססות שלו בעולם, האירועים בחייו- כמשל לחיים האנושיים, ומסר לעולם כולו.

שיר השירים הוא ביוגרפיה רוחנית של שלמה המלך; שלמה המלך הפך עצמו למשל. למרות ששיר השירים מחולק לשמונה פרקים ( השפעה נוצרית), החלוקה היהודית היא של חמישה קטעי שירים, כשכל שיר מקביל לאחד מספרי החומש- בראשית, שמות ויקרא, במדבר, דברים; וכל פרק כזה מתייחס לתקופה בחיי שלמה המלך- התפתחות פסיכו-רוחנית אשר מתארת את שלמה המלך, וגם את האופן בו הוא התבסס בעולם החומר. התבססות בחומר חשובה למימוש הרוח בעולם החומרי. אדם שלא מגיע לכדי מימוש הרוח בעולם החומר הוא תלוש, לא רציני, ולא אמתי. הרוח הופכת לקונקרטית ואמתית כאשר היא מקבלת ביטוי בעולם הנפש ובעולם החומר. אצל שלמה המלך קיבלה הרוח קונקרטיזציה על ידי בניית בית המקדש, יצירת תשתית ממשלתית- צבא, היררכיה ממשלתית וכדומה…
משמעות עולם הרוח זה שהוא מוליד עצמו בעולם החומר- המילה חומר זה אותיות: רוח + האות מם. על פי מדרש האותיות דרבי עקיבא שווה האות מם ללידה, אימהות, רחם. זה הפן האימהי של המציאות, הפן שנותן ממד למציאות.

(בספר היצירה המיוחס לאברהם אבינו נאמר שהעולם נברא בל"ב נתיבות פליאה ועשר ספירות בלימה. 22 אותיות יסוד הן לבני הבריאה המבטאות את השפע האלוהי שיורד לעולם באופן לא לינארי- זה שיר השירים, לעומת 10 הספירות שמורידים את השפע העליון למטרה בצורתו ההגיונית, שלב אחר שלב. הפן הלינארי קשור לממד מתמטי, הפן של האותיות קשור לאבולוציה הנשמתית שאינה אבולוציה לינארית; התפתחות הנשמה באדם היא לא התפתחות לינארית.)

החומר לבדו הוא חומר היולי נטול צורה, הוא אנרגיה. אך החומר מבטא את הרוח, הוא לבושה של הרוח. צורת הבשר והקונסטיטוציה של הגוף עצמו מלמדים על הרוח השוכנת בגוף: "ומבשרי אחזה אלוה" (איוב, יט', 26). תהליך ההגשמה של הרוח אינה בהכרח בניית בית מקדש, ארמון, בית וכדומה… גם כתיבת שיר, גם העברת החומר הרוחני ממני לעולם, הינם תהליך של הגשמה.

במאמר הנוכחי נתמקד בחטיבה הרביעית מתוך חמשת שירי שיר השירים, המתחילה בפרק ה' פסוק ב'.
לפי המלבי"ם משקף השיר הזה את התקופה בה שלמה התבסס בחיים באופן מלא. יש לו ממלכה מבוססת, שרים ושופטים ואנשי צבא, אורוות באזור מגידו, הוא בעל רכוש רב לאין שיעור. מצבו הכלכלי של העם בזמן שלמה מתואר על ידי חז"ל כזמן בו העניים אכלו מכפיות של זהב- משל לעושר אליו הגיע שלמה.
מסופר בתנ"ך שהיו לשלמה 1000 נשים. הכוונה האזוטרית הנה להגשמת מקומו הרוחני בתוך הפיזי. אישה הכוונה הפן המממש. ג וַיְהִי-לוֹ נָשִׁים, שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת, וּפִלַגְשִׁים, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת;" מלכים א' פרק י"א.
המספר 1000 עומד מול 10 ספירות בלימה- שהינן הספירות דרכן מתבטאת האלוהות האינסופית.
300 הנשים החוקיות- הן שלשת הספירות הראשיות: כתר, חכמה בינה.
700 השפחות הן כנגד 7 הספירות הנמוכות. שלמה הוא מבחינת זרע האלוהות; הוא נקרא קוצו של י' (הקצה של האות י' שמסמנת את המספר 10 ואינה נמצאת בעולם הגשמי). שלמה מביא את הזרע שדרכו משהו נולד; הכוח הנשי נותן את ההתממשות של הדבר. האות מם היא הכוח המוליד וגם המממש. (לא סתם במילה למממש יש שלושה ממים- זה הכוח המממש את המציאות). בעוד הגבר מביא את הזרע, האישה מממשת אותו בתוך רחמה. לכן על פי הקבלה, מתרחשת האבולוציה של העולם דרך איכות נשית. ללא אישה שתהפוך את הזרע למשהו, אין לזרע שום משמעות. למעשה העולם בהתקדמותו עומד על הפן הנשי הגבוה, לא הזכרי.
השיר הרביעי הוא השיר אשר מבטא את השלב בו הממלכה של שלמה מכוננת, שמעה של תהילתו כחכם באדם ידוע בעולם, כמו כן גם גילויו וחידושיו. שלמה ניגש עתה לבנות מקדש בישראל. מקדש זה עמד על אבן השתייה בירושלים, אשר נחשבת למרכזו של עולם, ונמצאת מתחת לקודש הקודשים. המושג הרוחני אבן השתייה מכוון לאנרגיה מסוימת. אבן = אב, בן. האופן שבו האבא מוליד מעצמו בן כלומר: מהלך קרמתי שמשמעו תהליך התגלגלות הרוח לתוך ההמשכיות שלה שזה הבן; מהלך ההתגלגלות של האינסוף המצטמצם בתוך הבן.

השיר הרביעי שמתחיל בפסוק ב' בפרק ה' מתייחס למקומו המבוסס של שלמה בעולם; בהתייחסות אלינו נוכל לדבר על גילאים 35-42. מה קורה לאדם לאחר שהוא מבסס את עצמו בחיים- יש לו מעמד חברתי, בית, רכוש, משפחה, מקצוע וכדומה… כל אחד מאתנו שמגיע לגילאים הללו עשה כברת דרך בחיים בה הוא רכש לעצמו מקום בעבודה, במשפחה, במעגל הפרטי שלו; כל אחד עשה לעצמו שם כלשהו.
השיר הרביעי מתייחס למה קרה לאור אותה קונקרטיזציה של המהלך המבסס, שעשיתי עד כה בחיי. מה זה גרם לי? מה מחירו של המהלך המבסס?
שיר השירים פרק ה':
א בָּאתִי לְגַנִּי, אֲחֹתִי כַלָּה–אָרִיתִי מוֹרִי עִם-בְּשָׂמִי, אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם-דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם-חֲלָבִי; אִכְלוּ רֵעִים, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים. {ס} ב אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר; קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי–שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה. ג פָּשַׁטְתִּי, אֶת-כֻּתָּנְתִּי–אֵיכָכָה, אֶלְבָּשֶׁנָּה; רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. ד דּוֹדִי, שָׁלַח יָדוֹ מִן-הַחֹר, וּמֵעַי, הָמוּ עָלָיו. ה קַמְתִּי אֲנִי, לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי; וְיָדַי נָטְפוּ-מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר, עַל, כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. ו פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי, וְדוֹדִי חָמַק עָבָר; נַפְשִׁי, יָצְאָה בְדַבְּרוֹ–בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי. ז מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי; נָשְׂאוּ אֶת-רְדִידִי מֵעָלַי, שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת. ח הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם: אִם-תִּמְצְאוּ, אֶת-דּוֹדִי–מַה-תַּגִּידוּ לוֹ, שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי. ט מַה-דּוֹדֵךְ מִדּוֹד, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים: מַה-דּוֹדֵךְ מִדּוֹד, שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ. י דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם, דָּגוּל מֵרְבָבָה. יא רֹאשׁוֹ, כֶּתֶם פָּז; קְוֻצּוֹתָיו, תַּלְתַּלִּים, שְׁחֹרוֹת, כָּעוֹרֵב. יב עֵינָיו, כְּיוֹנִים עַל-אֲפִיקֵי מָיִם; רֹחֲצוֹת, בֶּחָלָב–יֹשְׁבוֹת, עַל-מִלֵּאת. יג לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם, מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים; שִׂפְתוֹתָיו, שׁוֹשַׁנִּים–נֹטְפוֹת, מוֹר עֹבֵר. יד יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב, מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ; מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן, מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים. טו שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ, מְיֻסָּדִים עַל-אַדְנֵי-פָז; מַרְאֵהוּ, כַּלְּבָנוֹן–בָּחוּר, כָּאֲרָזִים. טז חִכּוֹ, מַמְתַקִּים, וְכֻלּוֹ, מַחֲמַדִּים; זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם.

הדמויות בפרק הזה הינן: הרעיה, השומרים, בנות ירושלים והדוד. דמויות אלו הן משל לכוחות גוף, נפש רוח ולקשר ההדדי ביניהם.
נתבונן תחילה בפסוק ז:
ז מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי; נָשְׂאוּ אֶת-רְדִידִי מֵעָלַי, שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת.
מתואר כאן מהלך מאוד דרמטי בו השומרים פוצעים, מפשיטים ולמעשה אונסים את הרעיה. מי הם השומרים?
לאחר מכן, פצועה, חבולה, מוכה משביעה הרעיה את בנות ירושלים. בנות ירושלים הן משל לכוחות הנפש הנמוכים יותר.
היא פונה אליהן- אִם-תִּמְצְאוּ, אֶת-דּוֹדִי–מַה-תַּגִּידוּ לוֹ, שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי.
לי הוא לא זמין יותר, אומרת הרעיה, אם יקרה מצב שאולי מישהי מכן תפגוש אותו אל תשכחו לומר לו – חולת אהבה אני.
ואז אותם כוחות הנפש עונים לרעיה- ט מַה-דּוֹדֵךְ מִדּוֹד, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים: מַה-דּוֹדֵךְ מִדּוֹד, שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ.
הרעיה היא הנשמה ששכחה את מקורה, דודה אינו זמין לה יותר; היא פונה לכוחות הנפש הנמוכים ולכוחות הגוף שיש להם זיכרון, רשימו של אותו הדוד. הדוד הוא מקורה הרוחני של הנשמה. הנשמה עושה מהלך שהוא מהלך היוצר תרשים זרימה המגיע למקומות הנמוכים בנפש האדם על מנת שלכשיבוא הדוד, ידע המקום הנמוך להכירו, גם אם הנשמה עצמה הלכה לאיבוד בעולם החומר.
על אף ששכחתי והזמן והחומר – אלו הם השומרים האונסים- כבשו אותי, ועל אף שהשם, המעמד, הרכוש, התפארת והתהילה גנבו אותי ממקומי, בתוך זה אני חולת אהבה. ואז מתארת הנשמה לרובד הנמוך איך נראה הדוד.
פה רואים מהלך מרתק מאוד: מה קורה שהנשמה מבינה שהיא הלכה לאיבוד, ולא רוצה ללכת לאיבוד לגמרי. בהמשך יתברר האופן בו הגוף-והנפש יכולים להזכיר לנשמה שהיא חרגה ממקומה הנכון.
כוחות הגוף שואלים את הנשמה- מי הוא דודך? מי הוא אותו דוד שכשאת משביעה אותנו שאם את תשכחי נוכל להזכיר לך? ספרי לנו, על מנת שנדע מה היא אותה איכות, אותו ממד אותו נוכל להזכיר לך.
קרה כאן דבר עצום- בורא עולם מגיע והנשמה ישנה. אחרי שהיא התייפייפה במור ולבנה, אין לה כוח, אין לה סיבה לקום, למרות שהיא מזהה אותו- ליבה ער. שלמה המלך הלך לאיבוד.
ט מַה-דּוֹדֵךְ מִדּוֹד, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים: מַה-דּוֹדֵךְ מִדּוֹד, שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ.
כוחות הגוף תמהים על הנשמה שככה היא השביעה אותם, מכיוון שהיא והדוד זה אותו עניין. מה היא איכותו שכשאת תשכחי ותאבדי בעולם החומר, נוכל להיות בעבורך הקול המעורר?
שלמה מתאר כאן את הפרדות הממדים באדם כך שנוצר פיצול באדם. הוא עושה מהלך של האצלת האיכות העליונה לרובד הנמוך כדי שהרובד הנמוך ידע לזהות כשיגיע הדוד.
ישנו סיפור חסידי המבטא את השכחה של הנשמה:
"מגיע מלאך לילד עני מאוד בכפר בפולין, אשר כל חייו הוא מרוד, יתום ומוזנח. אומר לו המלאך: בגלל שאתה נשמה אלוהית שהושלכת לעולם העפר, אפתח לך את העולם האלוהי ותבחר מה זמין לך. אומר לו הילד הקטן- אני רוצה לחמנייה וחמאה. "
זה משל לאותה אי הידיעה. יכול היה לבקש- תוציא אותי מהבוץ, נקה אותי, הפוך אותי לבן מלך, תוודה שלא אחזור לביצה, אחר כך תהפוך את כל העולם לכזה- אך ביקש לחמנייה; זו השכחה.
שלמה עושה מהלך על מנת שהחומר יזכור. שגם לו תהיה האצלה האלוהית הזוכרת. הוא מעביר את האלוהות לתוך ממד החומר. זה דבר ענק. החומר בתוכו נושא בעצמו את האלוהות! זהו המהלך של בניית המקדש; המקדש החומרי מכיל את האלוהים.
הנשמה מלמדת את החומר לזהות את האלוהים, ובכך להיות כלי לאלוהות. שלמה המלך נבהל מאוד מכך שבאה אליו האלוהות והוא למעשה לא היה ער; רק ליבו היה ער.
מה עניין ליבו? הלב הוא המקום אשר מכיל את המרכז. הלב זה איבר, שהוא ממד התודעה הגבוהה באדם המכילה את נשמתו. הממד המכונה לב הוא שער.
הרוח זקוקה לחומר כדי להיזכר בעצמה. הרוח עצמה הלכה לאיבוד לעצמה, והיא מאצילה אנרגיה שמימית לתוך גוף סופי, כדי שהוא ילמד לזהות אנרגיה אלוהית, ולהכילה. הכוונה בגוף היא לכל כוחות הגוף-נפש: השכל, הרגשות, האינטואיציה, הכוח המדמה, הכוח המחייה, הכוח היצרי – כל כוחות הגוף על שלל גווניו.
הגוף נפתח לממד הזה; הגוף נפתח לפלסטלינה אלסטית המוכנה להשתנות- אני כעת פתוח ללימוד, לשינוי.
ואז מתחילה הנשמה לתאר את הדוד . אומרת הנשמה- י דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם, דָּגוּל מֵרְבָבָה. יא רֹאשׁוֹ, כֶּתֶם פָּז; קְוֻצּוֹתָיו, תַּלְתַּלִּים, שְׁחֹרוֹת, כָּעוֹרֵב.
יש פה פריסת היקום והתיאור של השתלשלות השפע מלמעלה ועד למטה. וכל זה מואצל לתוך הסופי, על מנת שהגוף ידע לזהות, שכוחות החומר ידעו לזהות איך האדם על כלל חלקיו, הינו למעשה עולם קטן אל מול עולם גדול; איך כל אדם מקביל למעשה לחלוטין לכל חלקי העולם כולו. הגוף הפרטי של האדם הוא למעשה הקבלה מלאה להצטמצמות הבריאה כולה לתוך האדם. היקום כולו מצטמצם למבנה אורגני יחיד.
ראשו כתם פז- תלתלים זה השיער שהוא ההתבטאות של המוחין; המוח בביטויו בעולם נקרא שיער. החיות של דעת ותבונה בביטוים בעולם מכונה שיער. שיערו כביכול של הבורא זה השפע שמסתלסל בצורה ספירלית מהאינסוף למעלה. שחור הכוונה לצחור – "שחורה אני ונאווה" או אשתו של משה שנאמר עליה שהייתה כושית. הכוונה לזך, טהור ולבן. דגול מרבבה- רבבה היא דבר שהוא רב, שהוא בלתי נספר למספר קונקרטי.
לאחר מכן יש תיאור ידיו וחיקו- זהו האופן שבו עוברת הרוח מהאינסופי ליחסי, ונבנים יסודות הבריאה. כל איבר הוא ממד אחר בבריאה.
הנשמה מסבירה לחומר איך נראה היקום מהפרספקטיבה האלוהית. שלמה המלך מראה לגוף איך הגוף כולו הוא בעצמו יקום המקביל לעולם האלוהות. עכשיו הגוף לא ישכח יותר כי הוא בעצמו כזה. השכחה הזו היא קטסטרופה. ועל מנת לא לשכוח צריך להפוך את הגוף לזוכר את האלוהות, הגוף לא ישכח וגם אם אני אשכח הגוף יזכיר לי.

הגוף יכול להזכיר גם בדרכים כואבות. אם אדם מרוחק מהרובד הנשמתי מספיק זמן שהמערכת הגופנית תסרב לזה- היא תפתח מחלה פיזית או נפשית על מנת להזכיר לו את הממד שבו הרוח נשכחה. האדם שנולד להיות אלוהים קטן בתוך עולם יחסי, כשהוא בורא את חייו וסביבתו, הלך לעצמו לאיבוד, עד לדרגה שבו הגוף יחלה שיהווה עבורו עזרה למה הוא שכח.
שלמה המלך נבהל מאוד, הוא מוכן להיות נאנס ברחובות ירושלים, הטראומה של השכחה היא קטסטרופלית. הדוד כבר לא שם. כוחות הגוף, השומרים, תופסים את הנשמה, מלקים אונסים ועושים בה שמות; שלמה המלך מזועזע ממקום שכחתו; אין זו שכחה מלאה, אבל יש אספקט שבו קיימת שכחה.
הנשמה הבינה שעליה להאציל מעצמה לכוחות הגוף. קודם שומרי החומות אנסו אותה. שומרי הגוף זה כוחות הגוף: החומות- זה הגוף; כוחות הגוף- הרצונות והצרכים הפיזיולוגיים שלנו: לישון, להתקלח, לאכול, לבלות, לעשות ספורט וכדומה… הם אלו שהכריעו את הנשמה, אנסו אותה ופצעו אותה. הכריחו את הנשמה לדינמיקה שאינה טבעית לה.

כל המהלך בשיר השירים קשור להיחסים בין עיקר ותפל. אם הנשמה ויתרה על ייחודה האלוהי על מנת לשרת את הגוף ואת צרכיו הנמוכים- זה האונס של הנשמה. אין הכוונה שהאדם לא ידאג לצרכיו החומריים, אלא שלא ישעבד את עצמו אליהם. מצב שכחה הוא מצב שבו מקום נפשי נמוך מנצל לטובת יצריו את המקום הגבוה, מזהה בו אובייקט לשימוש עצמי- וזה האונס.
אם קודם שומרי החומות השתמשו בנשמה לצרכיהם, בשלב הזה הגוף כמכלול מצטרף למהלך הנשמה, הוא מכיר בה כיפה בנשים. אחרי שהנשמה הזכירה לגוף מה מקומו, הגוף על שלל היבטיו אומר לנשמה- היפה בנשים. אין זה סותר את היות הגוף- נפש מרגישים, אינטואיטיביים חזקים אבל הנשמה היא היפה בנשים.
בסוף המהלך, הגוף כמכלול מצטרף לשלמות ולאחדות, כל דבר יושב במקומו, וכל המערכת כולה מבקשת עכשיו רק דבר אחד. אין יותר התנגשת דיכוטומית או קוטבית בתוך המערכת; יש חזרה לאחדות. זה דבר מאוד משמעותי.
לפני זה כל אחד מבקש את מבוקשו- הרגש להרגיש, המין את המיניות, השכל את השכל, ואז נוצר ממד של פיצול אישיות בתוך המבנה האנושי הגורם לשכחה ולהרבה מאוד הרס ובלגן. ועכשיו לאחר תהליך ההזכרות, גם הגוף עצמו הוא חלק אלוה ממעל; עכשיו כל המכלול נהפך לאחד.
אבל מאיפה מתחיל הפיצול? הוא מתחיל ב – אני ישנה וליבי ער!
הפיצול התחיל בממד הנשמתי. הגוף הוא לא ה"אשם". הגוף מראש מפוצל, לכל איבר בגוף יש את התפקיד שלו; אבל כשהנשמה ישנה זה משהו מאוד בעייתי.
שלמה המלך מגיע למצב הזה בגלל סיאובו החומרי. לאור מה שזכה בחייו, בשם, במקום, בכריזמה, ברכוש ובמעמד- כל הישגיו אלו מרדימים אותו. צד מסוים בתוכו ישן וזה הפיצול. אותו דבר אשר על מנת להשיגו נאבק שנים רבות- הוא זה שמרדים אותו.
אם המקום אליו הגענו עד אמצע החיים גורם לנו לחוות חוויה של הגעה למנוחה ולנחלה, זה המקום בו אנו ישנים. זה המקום המסוכן ביותר לנפש, ממנו היא מתחילה להידרדר במקום להמשיך להתפתח וליצור.

שלמה המלך מביא עצמו כדוגמא לתהליך זה. ההישגים נהפכו לחרב פיפיות, נעצרה האבולוציה. אך אלוהים לא מוותר על האדם ודופק לו על דלתו.
ב אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר; קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי–שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה.
הוא דופק על המקום הער, דופק על ליבו של האדם. הלב הוא היחידי המסוגל לזהות שמשהו לא בסדר. הלב כממד המכיל נשמה, שם יש יכולת לזהות. הדפיקה על הלב, לא על השכל או הגוף.

פתחי לי אחותי רעיתי, יונתי תמתי.- הוא מזכיר לנשמה את איכויותיה, מה היא ומה היא עלולה לשכוח. היונה היא סמל לטוהר. ואז הוא מתאר לה את מצבו- ראשי נמלא טל – האינסוף שנהפך לסופי. טל שחר, טללי בוקר, זה משל במקרא לאנרגית האין סוף שמצטמצם. בעוד גשם יורד מלמעלה למטה, טללים זה מלמטה למעלה- איך פתאום בעולם החומר מופיע שפע. ראשי מלא בשפע שצריך להימסר.

"יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל. "ישעיהו כ"ו י"ט.
בגמרא אומרים – משם לומדים על תחיית המתים- הטל הוא משל לתחיית המתים. האופן שבו פתאום הדבר המת, משהו שלא נראה לעין כדבר חי מוגשם כדבר חי.
קווצתי רסיסי לילה; לשכחה יש תוצאות- רסיסי לילה. עכשיו השלמות נהפכה לרסיסים, לכלי שבור. עכשיו האלוהות מופיעה כלפי הנשמה כרסיסי לילה ולא כשלמות ואחדות ואהבה סוגה בשושנים, ולא כ'דודי ירד' לגנו' ולא כ'חיקו ממתקים- אלא רסיסי לילה. על פי הקבלה זה המקום שבו שלמה התחיל תהליך הדרדרות שבסופו של דבר הוביל לפיצול של הממלכה. עקב הסיאוב החומרי, מתנפצת האחדות של נפש האדם הפרטי לרסיסים. זה המהלך הקרמתי של תהליך השכחה.
ג פָּשַׁטְתִּי, אֶת-כֻּתָּנְתִּי–אֵיכָכָה, אֶלְבָּשֶׁנָּה; רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. שלמה המלך זכה במעמד, ברכוש בתהילות ובגבורות. איך אפשר לוותר על זה? איך אתה יכול להגיד לי, אומרת הנשמה, שתוצאות חיי עד כה, לאור זה שאני כלתך- עכשיו לוותר על זה?
ד דּוֹדִי, שָׁלַח יָדוֹ מִן-הַחֹר, וּמֵעַי, הָמוּ עָלָיו. ה קַמְתִּי אֲנִי, לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי; וְיָדַי נָטְפוּ-מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר, עַל, כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. ו פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי, וְדוֹדִי חָמַק עָבָר; נַפְשִׁי, יָצְאָה בְדַבְּרוֹ–בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי.
מעיים זה המקום באדם שיודע לברר עיקר ותפל; זהו. הממד הנפשי באדם שנקרא מעיים. " לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי." תהילים מ' ט' – אומר דוד המלך. עכשיו המעיים תופסות את בורא אלוהים כעיקר המציאות.
על אף שקודם הזכויות שלה בעולם הזה הם תוצר של היותה רעיה, תמימה וכדומה… היא מוותרת באחת על הכול מתוך תפיסה זו של המציאות. כשהיא מוותרת על כל תוצאות חייה שנבעו מאותה השלמות, אז- ה קַמְתִּי אֲנִי, לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי; לא שריונותיי לא כוחות הנפש, לא שומרי החומות- היא עצמה התעוררה. תהליך ההתבררות בין העיקר והתפל באדם הוא מפתח לזכור ולא לשכוח.
אם אין לאדם התבררות של עיקר ותפל הוא ישכח; התפל יהפוך מהר מאוד לעיקר: ה קַמְתִּי אֲנִי, לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי; וְיָדַי נָטְפוּ-מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר, עַל, כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל.
עדיין תוצאות חייה קודם על ידיה. הדוד לא יכול לקבל אותה כשהיא מלאה במור ובתוצאות חייה הקודמים. היא צריכה לבוא עירום וערייה; הוא לא יכול להתמזג אתה אם היא דבר מה.

הכאב, האונס הכרחי להזדככות של אותו מור העובר על כפות המנעול; זו הקונפנסציה.
תהליך ההתעוררות הוא לא נקי; יש תוצאות בתוכי וזה מחייב עבודה של הזדככות הקרמה שנצברה בחיי. הקרמה עצמה נהפכת לאבן נגף. מה אני עושה עם הקרמה הזה? אני עושה ניתוח מקיף! אני אלמד את כל המערכת מי הוא דודי. אגרום לפעפוע ולהאצלה ולספיגת החיוניות האלוהית בכל תא בגוף, על מנת שכל תא בגוף יזכור וידע מי היא האלוהות. ואז כל המבנה כמכלול כולו יצטרף אתי ביחד לחפש את הדוד. אני שבויה בתוך קרמה; לא יכולה להתכחש למה עשיתי. אבל אני אקדש את המבנה כולו, ואראה לו איך הוא עצמו שייך לאלוהות. ואז תוצאות חיי עד כה, השם, הכסף, המעמד- יהיו מקפצה לאלוהות. כל זה ביחד יצטרף למכלול אחיד הרוצה כולו רק דבר אחד- חיפוש אחר הדוד, ואז התוצאות והקרמה לא מהוות יותר מכשול – הן מוסיפות ממד נוסף; גם השכחה נהפכה לברכה.
כיצד כל מה שאני עושה ופועל בחיי, כך שאם המהלך כולו רוצה רק דבר אחד ללא פיצול, כל מה שקרה, גם השכחה, גם החטא נהפך לברכה.
וכאן שוב מתקשר שיר השירים לחג הפסח שמנקה מתוכנו את החמץ.