ג'ינסג – סקירה היסטורית – הרמב"ם

השם "ג'ינסנג" בו משתמשים בשפה העברית מקובל גם בשפות אירופאיות, לצד השם פאנאקס (Panax). מקור השם מהשפה הקנטונזית, בה קרוי הצמח ג'אן-סאנג, שמשמעותו "שורש האדם". מנגד, השם "פאנאקס" שאוב מהשפה היוונית בה משמעותו "מרפא-כל" והוא הוענק לצמח על ידי הבוטניקאי הנודע קרולוס ליניאוס שהיה מודע לשימוש הנרחב שנעשה בצמח ברפואה הסינית.

ג'ינסג – מסכם את התפתחותו של טור חמישי- מרכז ציר ההתפתחות של טור זה הינו "השכל". השכל כממד אקטיבי באדם – יודע ומבין ומתרגם נכון את מה שקלט, רואה ומבין ויודע הקשרים ודקויות, מהווה כלי התמרה של ידע והמשגה של תכנים בעלי אופי אחר מאיכותו שלו, כגון המשגה של גרש או אינטואיציה למילים קוגניטיביות. שכל בריא הינו מכונה מדויקת – כלי מדהים ברב הגוניות שלו. במצבו המאוזן, השכל אינו מדחיק דבר, אלא נותן ומאפשר מקום לחלקי מערכת אחרת כגון רגש ואינטואיציה, מיניות ותחושה, חלל מודע לביטוי יצירתי אשר ממד השכל מעשיר אותו לדבר בפני עצמו עקב המודעות היודעת לקרוא לדבר בשמו. השכל הינו כלי מרהיב ביופיו כאשר הוא מאוזן ובריא, הוא נותן לדבר צורה ושם ומאפשר קומוניקציה מודעת ובוגרת אשר מאפשרת להעביר תוכן קונקרטי מאחד לשני – מתוך ראייה צלולה וברורה על ההבדלים וכן על המשותף. טור חמישי מסתיים ב"שכל פעיל" באמת אשר הופך את הקוגניציה האנושית לממד עשיר ועצום באפשרויות שלו.
ג'ינסג מגלם את מהלך ההתפתחות הזה ברוב עושר וגאון, זהו צמח הידוע שנים רבות בסין וכן במערב, כצמח האדם – צמח בהרבולוגיה העולמית הידוע באיכויות של פוריות – חדות מחשבה –חיזוק הגוף ואנרגיה – עוצמה וחיזוק המערכת כולה, אשר מובילה לתחושת יכולת ומסוגלות. המצח מחדד את חושי האדם ומזכך את המחשבה והופך את האדם לחד בהיר ונוכח. התודעה המושפעת מצמח זה, נהפכת למודעת ומגיבה. מוסיף לגמישות וחוסן של "מבנה שלד שריר". צמח הידוע בכוחו להאריך חיי אדם.

בצמח זה מגולם חייו של הרמב"ם (1138-1204) שפעילותו ותרומתו לישראל חרגו מגבולותיו והוא הפך ליסוד מחשבה לעולם כולו. המשכילים הערביים קראו לו "מוסא בן מימון" והנוצרים כינו אותו "מיימונידס" רוחו חיה ונושמת דרך כתביו, ולא בחדי נאמר עליו עוד בחייו כי "מי משה ועד משה – לא קם כמשה". רמב"ם עשה באמצעות כתביו, מהפכה במחשבה היהודית, הוא הראשון לערוך את ההלכה באופן סדור בספרו "משנה תורה". במחשבתו המזוקקת והטהורה הוא ריכז את עקרי האמונה למה שנודע כ"שלוש עשר עקרי האמונה לרמב"ם". הוא כתב את ספרו מעורר המחלוקת "מורה נבוכים" אשר על דרך העיון והשכל ברר מחלוקות קשות ביותר ברובד האמוני בין נצרות האיסלם והפילוסופיה היוונית – וכן הראה את הוכחת קיומו של האל על דרך המחשה הלוגית. ספר שעורר מחלוקות קשות בתוך קהילות ישראל ואף גרם לפילוגים קשים בתוך חכמי ספרד, עקב גישה פילוסופית טהורה, אשר לא ציינה אפילו ברמז, את המחשבה הקבלית או המיסטית של צד זה בתורת ישראל, הרמב"ם אף יצא נחרצות כנגד כל סממן מיסטי או קבלי, עם האשמה ל"עבודה זרה" בדבר זה. נושא שהעלה את חמת המקובלים עליו והביא לקושי רב על מול החידוש ודיוק שלו. למעשה המחלוקת שהוא עורר הייתה קשה הרבה יותר ממה שההיסטוריה זוכרת, וספריו נשרפו בקהילות ספרד ואשכנז, כ300 שנה לאחר מותו. לעומת זאת בקהילות תימן הוא קיבל מעמד של קדוש ושמו אף נכנס לפרק זמן מסוים לתוך תפילת ה"קדיש". חידושו של הרמב"ם היה כל כך מיוחד בזמנו, עד שקהילות ישראל נחלקו לאוהביו ולשונאיו. היום אף אחד לא מערער על ייחודו וגדולתו. חיוניות מחשבתו הזכה של רמב"ם, דחתה כל ממד העשוי לסתור את הרציונלית הבוחנת ואת ההיגיון הנקי, מחשבתו דחתה כל צד של מיסטיקה העשויה להסתיים בהיעדר השכל הצרוף, ולכן בכול כתביו אין אפילו ייזכור אחד לכתבי מיסטיקה ביהדות כגון "ספרות ההיכלות" "ספר הבהיר" "ספר היצירה" ועוד. דרכו הייתה על צד הבחינה העיונית ועל הצורך של האדם לתקן את מידותיו מתוך התבוננות בעצמו ותיקון המידות לפי עיקרון "דרך האמצע" (אותה כפי הנראה רחש מאריסטו – בספר המידות שלו, אותו הכיר היטב) נקודה זו הפכה את רמב"ם ל"משוקץ" אצל המקובלים. המקובל הראשון שמצליח ליצור סינתזה בין מחשבת הרמב"ם למחשבה הקבלית, הינו הרמ"ק – ר' משה קורדוברו (1522-1570) בספרו "פרדס רימונים", 400 שנה לאחר מותו של הרמב"ם.

צד אחד של החדות הטהורה שלו הייתה הישג עצום ל"שכל הפעיל" של סוף טור חמש, אשר הרמב"ם הביא את ממד השכל מקומו הגבוהה ביותר, מצד שני – שכל זך וטהור, אינו יכול לדחות מהומה, והרמב"ם בשני מקומות ב"מוכה נבוכים" מצטט את אריסטו באומרו כי "חוש המישוש, חרפה הוא לנו", אך דברי גנאי הלו, כיצד יאפשרו מהלך תקין של האדם השלם, האדם שכלל חלקיו חיים בהרמוניה זה לצד זה? וכאן ניתן לראות את היות הרמב"ם מקצין מדי וחורג מדרך האמצע אותה הוא חידד ואימץ בדרך חשובה ומרכזית. במקום זה הרמב"ם הלך בהקצנה יתר על המידה בעת היותו מושפע מ"ראש לחכמים" או "ראש למדברים" כפי דבריו – אריסטו היווני, בדברי גנאי לממד החושי והמרגיש באדם. אך הם ניתן לראות אדם חי חושב ומתפתח, ללא יכולת הרגשה וחישה? מן הזווית הארסטוטלית ומן המחשבה הרמבמ"ית, התחושה הינה הסיבה והקרקע לחטא התאווה, התשוקה , היצריות ועוד, אך ברור כי גינוי מלא של רבדים אלו אינו מוצדק ואף הרסני, דבר המוביל להדחקות ולהרס הפוטנציאל של הצד החיובי שיש ליצר ולתחושה. המקום המגנה של השכל הפועל, השלם והנקי, עשוי להפוך בצד אחר של המטבע, לממד קשה, חריף, ביקורתי מדי, אשר מגנה ולכן "הורג" את שאר חקי הנפש, וכאן ניתן לראות את הטעות וכן את המחיר של אופן התפתחות זה, דבר שיראה בתוצאותיו בטור שישי בתחילתו, עליו נדבר בהמשך.

כך שעל אף כי הרמב"ם מראה הישג עצום והיסטורי בהשפעתו, יש גם בדרך מחשבתו נקודה קשה ובעייתית שיסודה טמון במקום של הופעתו – בסוף הטור החמישי, שם השכל נותר כממד יחיד הפעיל במלוא הדרו, כאשר הסיכון של "שכל" כזה, הינה באפשרות להיותו קר ודומיננטי ולכן מנותק ואכזרי בדרגות קיצוניות יותר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s