אללה הגדול ומוחמד נביאו האחרון – מאנקרדיום ועד לויסקום אלבום – חלק א'

הכלל – כל רמדי בטבלה – משקף את ה"בעיה". הבעיה כמו שהאנושות נתקלה בה בזמן נקוב על פי התפתחות ההיסטוריה, מוגדרת היטב בהמצאות הרמדי ההומאופתי שמופיע במקביל למרוצת הזמן והתקופות. כמו כן- הרמדי מגדיר עם מה נאלצה האנושות להתמודד ומה היה הפתרון אותו "המציאה" האנושות לקושי המתהווה, אשר הרמדי מגדיר אותו. כך שהרמדי משקף את הבעיה, ואילו התרבות המקבילה משקפת את התשובה לבעיה.

anacardiacea – (מסדרת הסבונניים – sapindales)
600 – 700 לספירה –

Anacardium – פיצול של הרצון הפנימי, התקשחות הרגש, האדם מספיק להרגיש, חוסר ביטחון עמוק – תוצר של דיכוי מגורם בעל סמכות. נטייה לאכזריות חסרת לב, עם קור מקפיא. הרדמות של אזורי חישה על העור.
Comocladia – נטייה דתית עם צד מגי וכישופי, התקשחות, גרד עור חזק, רגישות למגע, העור שמשקף גבול – מתקשה. בפולקלור על צמח זה יש שימוש בטקסים מגיים של הסרת כישוף, והגנה מכוחות עוינים.
Mangifera – מנגו – חרד לעסקיו, לא רוצה שיפריעו לו, נטייה לצרבות מלחץ עקב עסקים, נוטה להתרגזויות והתפרצויות כעס עקב עומס עבודה (nux vomica) כתמי עור לבנים, רואה לבן סביבו, וכן חולם על כתמי לבן.
Schinus terebinthifolius- פלפלון – קשיים ביחס לאחר, נוקשות ביחסיים, "חריף" כמו הפלפל אך בתוכו "מתוק". קושי לתת לאחר מקום.
rhus tox – התנהגות ריטואלית, מוטב בתנועה וצריך תנועה, חוסר שקט בסיסי, פיקסציה רעיונית, תזזיתית ולרוב שמח, נטייה לבעיות פרקים ועור.

מוחמד (570 – 8 ביוני 632) מייסד את האסלם, מתחיל את נבואותיו בגיל 40 (הגיל המתאים למהלך זה) הוא מתנבא בשתי תקופות – הראשונה – תקופת מכה והשנייה – תקופת אלמדינה. בנבואותיו הוא כותב את ספר הקוראן – המהווה את הבסיס לדת החדשה אותה הוא מפיץ, בתחילה בתוך הטפה נינוחה, ולבסוף לתוך מסעי מלחמה והרג המשתיתות את האסלם בכל חצי אי ערב ומשם לכלל המזרח התיכון, מצריים, צפון אפריקה, אירן ופרס, ולבסוף – אחרי מותו – גם לכיוון אירופה –ספרד ועוד.

האסלם הינה דת הלכה עם 5 עקרונות יסוד –

1- ה"שהאדה (شهادة – עדוּת היא ה"אני מאמין", או האמונה הבסיסית, של האסלאם. "אין אל מלבד אללה ומוחמד הוא שליחו של אללה" (אַשְׁהַדֻ אַנַּ לַא אִלַאהַ אִלַּא אללַּהַ, וַּאַשְׁהַדֻ אַנַּ מֻחַמַּדַן רַסוּלֻ אללַּה, أشهد أن لا إله إلاَّ الله و أشهد أن محمدا رسول الله). בהיותו העמוד החשוב ביותר הוא מניח את הבסיס לכל האמונה והמצוות האסלאמיות. מבחינת האסלאם האידאל הוא שהמשפט הזה יהיה הראשון שישמע תינוק עם היוולדו. מלמדים אותו ילדים ברגע שהם מסוגלים להבין אותו, והם חוזרים עליו בכל יום מימי חייהם. מוסלמים חוזרים על המשפט הזה בכל תפילה שלהם, ואנשים הרוצים להמיר את דתם לאסלאם מוכרחים לשנן אותו. אדם מוסלמי היודע שהולך למות, צריך להגיד את משפט זה לפני מותו. השיעים לא מחשיבים את השהאדה לעמוד נפרד אלא לחלק מעמוד האמונה

2- ה"צלאה" (صلاة – תפילה; הגייה: סלאה) היא המצווה להתפלל חמש פעמים ביום בזמנים קבועים. מוסלמים לא חייבים להתפלל במסגד מדי יום ביומו, אך ביום שישי בצהריים ובחגים חשובים חובה להתפלל במסגד. זמני התפילה הם זריחה, צהריים, אחר-הצהריים, שקיעה ולילה. כל תפילה מבוצעת עם הפנים כלפי הכעבה אשר במכה. מטרת התפילה היא הריכוז באללה, והיא קיבלה את התדמית של מקום שבו מתבצעת תקשורת ישירה מול אללה אשר בה מבטאים סגידה והכרת תודה. לפי הקוראן אחד היתרונות של התפילה הוא: "(היא) מרסנת ממעשים רעים ומלאי בושה".
אמנם התפילה היא חובה, אך יש גמישות בפרטים הקטנים למקרים מיוחדים. כך, למשל, במקרה של חולי או מחסור במקום מתפלל יכול לבצע צלאה בישיבה או אפילו בשכיבה; ובמקרה של נדודים ניתן לקצר את זמני התפילה. הצלאה חייבת להתבצע בשפה ערבית למיטב יכולתו של המתפלל, ואם המתפלל אינו דובר ערבית הוא מורשה לבצע את התפילה בשפת האם שלו. על מילות התפילה להיאמר מהלב ובעל פה. למתחילים מותר להשתמש בעזרי קריאה. על מקום התפילה, גוף המתפלל ובגדיו להיות נקיים.

3- ה"זכאה" (زكاة‎ – צדקה) או זכאת היא המצווה לתת צדקה לעניים, והיא מחייבת כל מוסלמי בעל היכולת הכלכלית לכך. זאת נחשבת חובה מוסרית לעזור לאנשים קשי יום מבחינה כלכלית ולהפחית את חוסר השוויון. חלק מהצדקה היא הפרשה של חלק מהמשכורת לעזרה לעניים, לעבדים, לנשים ולאנשים אשר בדרכים. מוסלמי רשאי גם לתרום יותר מהמקובל כחלק מתרומה אישית במטרה לזכות בגאולה רוחנית. יש שני סוגי צדקה. הראשון נמדד לפי כמות האוכל שקונה אב בית לעצמו ולבני ביתו בחודש הרמדאן, והשני לפי כמות הכסף שמוסלמי מכניס בחודש (משכורת, נכסים וכדומה). השימוש המודרני של הצדקה נעשה במיסוי של 2.5% על כלל הרכוש שהצטבר בשנת ירח בתנאי שהסכום הכולל עולה על "ניסאב" (סכום מוסלמי אשר מחושב בעזרת נוסחאות המופיעות בחדית' האיסלאמי, כיום נספר בערך כ-1750 דולרים או סכום זהה במטבעות אחרים). שיעים נוהגים לתת לצדקה בנוסף לכך חמישית מנכסיהם.

4- הקוראן מכיר בשלושה סוגי צומות (صوم – צום): צום טקסי, צום לשם כפרה על חטאים וצום סגפני. צום טקסי הוא חובה במהלך חודש הרמדאן אשר במהלכו מוסלמים מחויבים להימנע מאכילה, משתייה ומקיום יחסי מין מזריחה ועד שקיעה וכן עליהם לתת תשומת לב מיוחדת לחטאיהם. מטרת הצום היא לקרב את המאמינים לאללה, להביע את תודתם אליו והתלות שלהם בו, לכפר על חטאיהם ולהזכיר להם את מעוטי היכולת. במהלך הרמדאן מצופה מהמוסלמים להשקיע אנרגיה רבה יותר בערכי האסלאם ולהימנע מאלימות, מכעס, מקנאה, מתאווה, משפה לא נאותה ולנסות להסתדר עם הבריות בצורה טובה ביותר. בנוסף יש להימנע מכל פעולה יוצאת דופן או לא דתית שהיא. צום הרמדאן אינו מחייב מספר קבוצות אשר עבורן הוא עשוי להיות בעייתי. קבוצות אלה כוללות ילדים לפני בגרות, אנשים בעלי מגבלות בריאותיות כגון סוכרת, נשים בהיריון או במצב הנקה ואנשים לעת זקנה. הצום אסור על נשים בימי הווסת של המחזור. קבוצות אחרות אשר מקובל שאינן צמות כוללות לוחמים ואנשים הנמצאים בדרכים. החמצה של צום בדרך כלל גוררת השלמה שלו במועד מאוחר יותר, אך מוקדם ככל האפשר. מוסלמים רבים מסיימים את הצום שלהם עם תמר כי האמונה האסלאמית טוענת כי כך שבר מוחמד את הצום שלו.

5- החג' (حجّ – עלייה לרגל) הוא העלייה לרגל אשר מתרחשת בחודש המוסלמי ד'ו אל-חיג'ה לעיר מכה ולאתרים המקודשים סביבה. המצווה מגיעה מהמנהג הערבי הקדום, לפיו כל אדם מוסלמי המסוגל לכך פיזית וכלכלית עולה לרגל פעם אחת בחייו למכה. כאשר העלייה לרגל מגיעה למרחק של עשרה קילומטרים ממכה, הגברים מתלבשים בלבוש מסורתי העשוי משני סדינים לבנים, והנשים בלבוש מתאים. הטקסים הרגילים של העלייה לרגל כוללים שבע הקפות סביב הכעבה, נגיעה באבן השחורה, שבעה מסעות בין הגבעות ספא ומרווה, וסקילה סימבולית של השטן בנקודה מדברית בשם "מינא", הממוקמת כחמישה קילומטרים מחוץ למכה. העולה לרגל (המכונה "חאג'") זוכה לכבוד רב בקהילה המקומית שממנה הוא יוצא; עבור רבים זוהי סיבה בפני עצמה לצאת למסע הזה. מורים אסלאמים מנחים כי על מטרת המסע להיות רוחנית ואין לצאת אליו כדי לזכות במעמד חברתי. על היוצא למסע להיות במודעות עצמית תמידית, דבר המוביל לשיפור עצמי.