סקירה היסטורית – שיכחה וזיכרון – חלק ג' – חווי ננג

חווי ננג (638- 713 לספירה) חווי ננג נולד בדרום סין באזור בו  כולם נחשבו לאנאלפביתים, בורים, מיעוטי יכולת ואף לא אחד בסין של אותם ימים, החשיב  אזור זה כבעל תואר כלשהו, אלא אזור מוכפש ללא כל תיקווה. אביו של חווי ננג נפטר בהיותו ילד, הוא היה בן יחיד ועבד בגיל ילדות למחיית אימו והוא עצמו, בהיותו כבן 13 שנים – כהרגלו  כרת עצי יער לחימום ובישול ובה למכרם בשוק המקומי. ללא כול הכנה מיוחדת, ללא תרגול או חינוך, ללא כוונה או הבעת רצון, בעת היותו מוכר את מרכולתו הדלה, הוא ראה ושמע נזיר אחד הולך לאיטו לבדו בשוק, מתרגל "מדיטציית שוק" ועניינה – לשמור על זיכרון פנימי של ריכוז ונינוחות על אף כל הגירויים ושלל המראות. הנזיר שר את סוטרת היהלום – לב. חווי ננג שמע וראה, ובאחת התהפך ונהפך לבודהא שלם, יודע, ורואה – רק מעצם ההאזנה שלו לשירת הסוטרה של הנזיר. חווי ננג נהפך למייסד הזן הקלאסי, לאחר בודהידרמה, ולפטריארך השישי לבודהיזם בסין, ובהמשך ייסד את "בית הספר המהיר להארה" – לא לפני שעבר קשיים רבים, שכן אף אחד לא הסכים לקבל ש"בור נחות" מן הדרום יתעלה על גדולי הלומדים הבודהיסטיים.

בעת היותו מבין את החוויה המכוננת שעבר – הוא עזב את ביתו ואימו ונדד למקומות של מלומדים בודהיסטיים – בתקווה לגלות להם על מקומו וכן כדי ללמוד יותר את ה"שפה" של המלומדים איתם יצטרך להתעמת ביום מן הימים. הוא עבד בעבודות דחק, במנזרים שונים – כאשר רק הוא לבדו יודע את גדולתו האישית. כך עברו מספר שנים. פרסומו הראשון והמשמעותי היה לאחר שהוא "ניצח" בתחרות  של כתיבת שיר קואן המתמצת את ההבנה של התלמיד את תורת הבודהא.  תחרות זו נועדה למצוא מחליף לראש המנזר שנטה למות, אשר ביקש לעצמו מחליף לפני מותו.

הנזיר  סין שוי – הבכיר והמלומד ביותר כתב את השיר על קיר המנזר – בעילום שם, לבל יידחה ויגרום בושה וחרפה לעצמו.

 

הַגּוּף הוּא עֵץ הַבּוֹדְהִי,
הַהַכָּרָה – כְּמַעֲמַד מַרְאָה צְלוּלָה.
צַחְצַח אוֹתָהּ בְּחָרִיצוּת שׁוּב וָשׁוּב
לְבַל יִדְבַּק בָּהּ אָבָק.

 

אב המנזר ידע מייד מי הכותב ושתק – כיוון שידע את טעותו של סין שוי.

חווי ננג שעבד שם – ביקש מידיד שיקרא עברו את השיר, וכן ביקש את חברו שיכתוב עבורו את שירו שלו כיוון שלא ידע לכתוב, וכך כתב –

לַבּוֹדְהִי בִּמְקוֹרוֹ אֵין עֵץ,
וּלְמַרְאָה צְלוּלָה אֵין מַעֲמָד.
בַּמָּקוֹר אֵין כְּלוּם –
הֵיכָן יִדְבַּק הָאָבָק

אב המנזר ידע מיד כי מצא את מחליפו המיועד, בדמותו של חווי ננג- משרת עובד מטבח – וכן ידע שדבר זה לא יתקבל בברכה. לכן הכריז עליו כמואר ושלח אותו למקומות ספר לבל יהרגוהו הקיצונים והדוגמטיים שלא יכלו לסבול רעיון "משפיל" זה.

חייו שזורים בסיפורים רבים – כיצד הוא נרדף ולבסוף יצא בשן ועין ושיכנע את ההורגים לראות לתוך טבעם הפשוט והמידי שחוצה את מבנה האישיות הצפוף ומגובש,  וכך לראות את הנצח של יסוד הנפש הבסיסי.

חווי ננג הוא אבי תורת הזן היפנית, והוא אבי תורת שאלות הקואן – מפצחות השכל.

מהי שאלת קואן?  שאלה קצרה ואבסורדית שמטרתה לנפץ את גבולות המחשבה והאישיות של התלמיד, על מנת שיצא מעורו לראות את מה שאינו יכול לראות בעודו שרוי בחשיכה של מצרי השכל והגוף.   שאלות הקואן – לקוניות, חדות, פשוטות, קשות, מאתגרות, וחוצבות בדעתו של התלמיד סדק.  סדק שמאפשר את החדירה של הבנה עמוקה יותר על מיהו האדם במובנים האמתיים ביותר – האוטנטיים ביותר. שחווי ננג ובודהירמה קוראים לזה "טבעו האמתי של האדם"     שאלת הקואן הינה גרזן חוצב היישר לליבו של האדם, והיא משילה את כבלי ה mind –  . ה – mind הינו הרובד המתפתח המרכזי בתקופה זו, התפתחותו הייתה כל כך משגשגת עד שהיה צורך "להמציא" תהליכים החוצים את ממד השכל, ו"מזכירים" לאדם את מרכז הווייתו ללא ההפרעה והמסך של השכל.

להלן מספר דוגמאות לשאלות קואן קלאסיות  –

"מה היה פרצופך האמתי – לפני שנולדת"

"מי אני?"

"כשמוחאים שתי כפות ידיים, נשמע קול – מהו קול יד האחת?"

"טבעך האמתי – ממה עשוי?"

בתוך המנזרים היה נהוג לחבוט באם יש צורך באלימות וחוזק רב, בתלמיד שמתמהמה. בתרבות זו שזורים סיפורים רבים על מורים שקצצו את אברי גופם של תמיד שהיה "מוכן" לחלוטין אך מסך אחד הפריד, וזוהי הזהות הגופנית שלו.  המורה שחש כי התלמיד ראוי ומוכן – עשוי היה באחת לקטוע לו בחרב את זרועו, ולהעמיד אותו על האמת הנצחית של טבעו האמתי.

חווי ננג – מבטא בחייו הביוגרפיים את מהלך טור חמישי, הוא מביא דרך מהירה ללא כל לימוד מקדים, ואפילו הכנה – את המיקוד בעיקר בלבד, ודחיית הטפל (שכבות ה"שכל" האינטלקטואלי) ומביא להתנסות מידית בליבו של עומק ההבטחה למהו האדם, ולהגשמה של מהות זו.    תרבות הזן היא חדה, ועשויה להיות אלימה. היא פתחה שיטות רבות הקשורות לאימוני גוף קשים ביותר הדורשים משמעת קיצונית, דבר העולה בקנה אחד עם האופי של סבונניים sapiindales

ישנם קווים מקבילים בין בודהידרמה לחווי ננג – שניהם מביאים תורות מידיות – עם תפישת מציאות ישירה, חדה ונקייה ללא רבב. שניהם מגיעים למרכז התרבות הסינית כלא רצויים, ולשניהם יש מהלך של מאבק רב שנים על מנת להפוך למה שהם נהפכו אליו. שניהם מתחילים כ"אווט סיידר" או miss feet – הם לא שייכים והתרבות המקומית רוצה בדחייתם. שניהם נחושים ונושאים בתוכם את "סוד האחדות" – כך שלא ניתן בקלות ל"שבור" אנשים כאלה.   שניהם מביאים "תרופה" לאנושות בזמן שהאדם – על אף היותו "בעל תרבות" – שכח את מהותו ואת עיקר החשיבות של מהם חיי אדם, כך ששניהם היו ה"מזכירים" הגדולים של הדורות הללו. וכך הם הובילו את הדרך לזיכרון של מהו הדבר החשוב על מול כל שאר הטפל.   שניהם חשפו את דרך ההצצה לטבעו הפשוט ונוכח תמיד של נפש האדם.

בטור החמישי – על אף התפתחותו של הmind ככלי מרכזי, לא היה ברור כלל כי כלי זה מסוגל "לזכור" את עיקר האדם – שכן עיקר האדם הינו בעל איכות אותה בספק רב שהשכל לבדו יכול לו, עיקר האדם מחייב את ההתנסות אותה השכל לא ישיג, ואף יהווה מחיצה קשה ובוטה, שכן עקב היכולת האינטלקטואלית הגוברת, הוא יראה לעצמו כמו שהוא יודע שעה שאינו יודע כלום, ונקודה זו בעייתית ומורכבת, שכן עניין הידיעה השכלית מערבת בתוכה את מבנה האגו והזהות, ולא יהיה קל לאדם בעל זהות שכלית לוותר על מה שכביכול רחש, לטובת דבר שעשוי להראות מבחוץ כבזוי או נקלה, כגון חייו של חווי ננג.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s