סקירה היסטורית. טור רביעי: התבונה והנבואה – סיכום א'

המאה התשיעית – והעשירית לאלף הרביעי – (40 -240 לספירה)

בשתי מאות אלו מתרחשת אחת מן הפרשיות הכואבות של עם ישראל, חורבן הבית השני ב70 לספירה, והגירוש מיהודה על ידי הרומאים בנפול מרד בר כוכבא ב137 לספירה. בתקופה זו נחתמות מסורות הנבואה שהיו חיות עד אז בקרב האיסיים, וכן חכמי ישראל שקדמו לתנאים (התנאים חיו בתקופת המשבר של סוף המהלך היהודי בישראל של תקופה זו) בתקופה זו נכתבים מדרשים וכתובים אחרים כגון "ספרות ההיכלות" "יורדי המרכבה" וכן ה"משניות", עריכתן וחתימתן על ידי רבי יהודה הנשיא. מהלך החורבן ומשמעותו היה ידוע לתנאים, כיוון שראו לאן מהלך כולו הולך, יזמו כמה פעולות שמגמתן הייתה לגדור את עם ישראל בגלות וכן לוודא שתורה לא תישכח מפי ישראל, ולכן עיקר המשניות והתלמוד שבעקבותיו (התלמוד בה לפרש את המשניות וכן להמשיך את מהלך תורה שבעל פה – שקיים במשניות, וכתובים אלו נכתבו בתחילת האלף החמישי) רבי עקיבא, שמלווה את המשבר הגדול של העם היהודי, מחנך את רבי שמעון בר יוחאי לתורת הסוד וכן לגניזת הסוד לתוך ספר הזוהר, כשם שהוא מראה את כיוון ההלכה הנבנית לרבי מאיר בעל הנס (על אף שרבי מאיר ידוע כתלמיד של אלישע בן אבויה – "אחר", הוא קיבל רבות מרבי עקיבא)
לתנאים ורבי עקיבא בראשם – היה ברור כי העולם לפני שינוי דרמטי מבחינת הלאום היהודי, ומה שיכול לשמור עליו בגלות המתרגשת לבוא, הינו מבנה הילכתי ברור וסדור, כאשר כל המשקל של תשומת לב היהודית עוברת לקיום מצוות בלבד –

"אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות והיינו דאמר ר' חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד." (תלמוד בבלי – ברכות ח-א)

כך שבזמן בית שני היה לו להקב"ה יותר מד' אמות, כיוון שהבית היה עומד. אך נקודה זו הינה משל לקטסטרופה של מה שהיה עד לחורבן על מול מה שנותר – מבנה הילכתי שמשמר את הזיכרון למה שהיה פעם ויחזור לעתיד לבוא.
כמו כן – מהלך הנבואה נסגר סופית (במובן של האפשרות של הפרט והלגטימיות של האדם להיהפך לכזה) ונגנז על תוך כתבי הקבלה. כתבי הקבלה שמטרתן לשמר את המסורות הנבואיות, כגון "יורדי ההיכלות" – ספרות שקיימת בספר הזוהר בכמה מקומות, הייתה גלויה ונפוצה בישראל עד לחורבן הבית השני –

"מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים אטו חכם לאו נביא הוא הכי קאמר אע"פ שניטלה מן הנביאים מן החכמים לא ניטלה אמר אמימר וחכם עדיף מנביא שנאמר (תהלים צ, יב)ונביא לבב חכמה" (תלמוד בבלי –בבא בתרא י"ב-א)
וכן –
" מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות לשוטים" (תלמוד בבלי –בבא בתרא י"ב-ב)

כך שנבואה הייתה חלק מן הנוף החברתי רוחני של ישראל עד לחורבן בית שני. ולכן החורבן הגדול הינו בפוטנציאל הנבואי שנגנז ונעלם, או כמו שאומרים החכמים, הנבואה לא פסקה אלא קיימת אצל חכמים, שוטים ותינוקות.
המהלך הנבואי הינו עיקר היהדות ומשה רבינו בעצמו אומר –" וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה, נְבִיאִים–כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם" (במדבר י"א-כ"ט)

ומהלך הנבואי מחנך ומאפשר לאדם לעבור טרנספורמציה של כול המבנה האישיותי והפסיכולוגי שלו על מקום בו יש קשר ישיר עם ההוויה החובקת כל " וצלחה עליך רוח יהוה, והתנבית עימם; ונהפכת, לאיש אחר" (שמואל א'- פרק י'-ו')

הנבואה לימדה את מהלך ההתהפכות וההפיכה לאיש אחר, מהו איש אחר? האיש המוכן וראוי למות מוות פסיכולוגי, אישיותי, על מנת שלהיות פנוי לחלוטין בתוכו, לקבלה של האין סוף, שכן האדם הינו משכן וכלי, אך מה שידור בתוכו הינה שאלה עם אפשרויות רבות. כך שנבואה הייתה מהלך המהפכה של האדם ממצב תפישת "אני" יחסי על תפישת "אני" לא יחסי –אלא המוחלט. וזו מהפכה.

כך שמה שנגנז בסוף הטור הרביעי – האלף הרביעי, הינה האפשרות הנבואית ותשתית הנפשית והתרבותית שהכרחית למהלך נפשי רוחני זה. כלומר – הכלים הנפשיים, כלי המחשבה, המושגים דרכם אנשים יצרו קשר, וכן התמונה הפנימית של האדם בטור רביעי – אלף רביעי, היא זו שמתה.
הטור הרביעי מוליד בתקופתו את התבונה הלומדת ומתבוננת, היודעת את עצמה – מהלך שקיבל ביטוי בפילוסופיה היוונית במושג "לוגוס" על ידי הרקליטוס שהיה ידוע כאיש חידות וניגודים, ושם דגש במושג זה על הלמידה הפנימית של האדם את עצמו לאור הדואליות והשינוי המתמיד של המתרחש בתוכו. וכן על פתח המקדש של דלפי (מקדש עם טכסים בעלי אופי אקסטטי) היה כתוב "דע את עצמך" .

טור רביעי בתרבויות העולם כולו – הוליד את התבונה המאפשרת הבנה קוגניטיבית ואינטואיטיבית של האדם את עצמו, דבר שלא היה בטורים קודמים (בטורים הקודמים – היה אינטואיציה נקייה, ורגש שדרכו העולם נחווה – לא היה הפן הקוגניטיבי, הפן הקוגניטיבי באדם נולד בטור הרביעי – האלף הרביעי) ובסיומו של האלף הרביעי (טור רביעי בטבלת הצמחים – שמסתכם במשפחת המצליבים – caparales) תבונה מיוחדת זו, היא זו שמתה, ופינתה את מקומה למהלך הבא של האנושות – הוא מהלך ה"שכל" (האלף החמישי- טור חמישי)

מבחינת הפילוסופיה שעקבה אחר הפילוסופים היווניים – היה הבדל עצום ביניהם, היוונים חיו וחוו את החידוש התפישתי שלהם, דרך התפתחות התבונה היודעת. ואילו הפילוסופיה המאוחרת, אל אף שהיא כונתה "פילוסופיה" –היא התפתחה דרך כלים נפשיים שכליים ומתמטיים יותר, ולכן תמונת האדם של הפילוסופיה שבאה שתקופות מאוחרות יותר, היא כבר מחשבתית מרוחקת משהו מליבו של האדם היודע את עצמו ומתנסה בדבר.

הטור הרביעי מנביט בנפש האדם את התבונה, ותבונה בעצמה לא נעלמה או מתה, אלא המשיכה את התפתחותה לממדים נוספים, ולכן מסורות שקדמו לאלף רביעי – כגון מסורת הנבואה, אף היא לא נעלמה, אלא עברה בהתמרה לחכמים או לשוטים ותינוקות, כמו שנאמר למעלה. חכם הינו האדם הקוגניטיבי ואינטואיטיבי, שיודע מתוך חוויה והתבוננות, ואילו השוטה או תינוק – נטול במסך הקוגניטיבי שמפריד את האדם מן הספונטניות של החיים בהתהוותם הספונטנית. ואצל שני קצוות אלו יש אפשרות למהלך הנבואי – כך על פי התלמוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s