נזירות – משמעותה ותכליתה ע"פ הטורים – חלק א'

טור ראשון – 2760 – 3760 לפנ"הס
בטור הראשון אין תהליכים נזיריים, שכן בטור זה חוויית הסוד היא שהכול באחדות, הכול אחד. לכן הצעדים בטור ראשון הם ביטוי למגוון מצבים שבהם האדם שוהה בתוך משהו, כמו במשפחת ה"נורתיים" Ranunculeales – החוויה היא בהצפה של רגש בלא יכולת לתמלל אותו. האדם מלא וגדוש ברגש מסוים, הוא יודע זאת והסובבים יראו זאת עליו, אך האדם שחווה זאת לא יוכל לגעת בדינמיקה של הרגש ולתת לה המשגה של תובנה כלשהי. דוגמה נוספת – משפחת הצמחים האחרונה בטור – ה"פרגניים" – Papaveralles. חוויית היסוד של קבוצה זו היא בידיעה מוצקה על דבר מה, ובשיתוק של היכולת לתרגם את הידיעה למעשים קונקרטיים, כך שהאדם נמצא בתוך חוויית הווה של שיתוק מתבונן ויודע (ראו: טור ראשון – אספקטים תרבותיים – "השבט" – חלק א').
מכיוון שכל קבוצה בטור הראשון משקפת חוויית הווה ברמה שונה עם תוכן נפשי שונה, לא היה צורך בהתפתחות של חיי נזיר בטור זה. למעשה, עצם הרעיון של נזירות בטור ראשון זר לחלוטין לאופיו של הטור.

טור שני – 2760 -1760 לפנ"הס
בטור זה מתחש תהליך ניתוק מן השלם והמוחלט, דבר הבא לידי ביטוי דרך המשפחה הראשונה בטור ה"סרפדיים" Urticales המתאפיינת ב-Cannabis Indica (גראס) בתנועה בין עולם גשמי לעולם אסטראלי. האדם עבר תהליך של התעוררות לעידן חדש שבו הוא "נזרק" רחוק מגן עדן בלא יכולת לשוב לביתו, עם זיכרון חי הטמון עמוק בתוך המבנה האורגני של האדם, על גן העדן האבוד, עם תחושת ערגה וגעגוע וכמיהה למקום ה"רחמי", הוא גן העדן. האדם חש את הגוף המייצר, הגוף הכולא, הגוף שהפך למחיצה בין הנשמה הלא מוגבלת לחיי השעה. הצמצום והכאב הם החיים בתוך הגוף. לכן התפתחה במזרח תורה של תנועה אנרגטית בתוך "צ'אקרות" או "מרידיאנים", המבטאים את האופן שבו נכלאה הנשמה בתוך הגוף. כליאת הנשמה נעשית באמצעות מארג המרידיאנים שמאפיינים את מסלולי אנרגיית החיים. אותה אנרגיה שהייתה חוויית הווה בטור הראשון הפכה למפה המתארת את האופן שבו הנשמה נעה בתוך הגוף. (אנרגיית החיים איננה הנשמה, היא רק "לבוש" לנשמה. או במילים אחרות – החיות שהנשמה נוכחת בה )
כיוון שכך, התרבויות המזרחיות שקמו בטור זה ניסו לחפש מוצא למצוקת הגוף כמפריד וככלוא. המוטו המוביל היה כיצד לנטרל את הגוף כישות מגבילה ואוסרת. לצורך הסרת מכשול זה הם פיתחו את דרך הנזיר: הנזיר המזרחי חייב לסלק ולהכחיד את הגוף כדי לחזור לחוויית אין סוף בלי ההפרעות של עולם החומר הבא לידי ביטוי בגופו של הנזיר. לכן הנזיר המזרחי ראה את הכחדת הגוף כמטרה, כך שמאפייני הנזירות המזרחית הם ריסון חושים – צומות – תהליכי עינוי גוף שונים ומפרכים, שיש כי יהיה על האדם לענות את עצמו "גלגולים" רבים על מנת להשיג את המטרה של חזרה לגן העדן האבוד.
מכיוון שה"צרה" של הנזיר היא פרטית – הוא לבדו כלוא בתוך גופו – התפתחה במזרח נזירות מתבודדת, רחוקה מיישוב אדם, מנותקת מן החברה הכלואה בתוך יצרים, חושים, וגוף (סמסרה). הנזיר המזרחי חי לבדו במערה הרחק בהימליה, וכל עמלו, מרצו ואופק חייו מתמקדים באיך להפסיק להיות כלוא בגוף. הוא יתרגל מדיטציות שעניינן ריכוז החושים והתכנסותם פנימה, או היעלמות תגובות חושיות לתוך מצב נכסף המכונה "סמהדי" (מושג עם משמעויות רבות: הארה, ריכוז, הגשמה, אחדות).
הנזיר המזרחי החי לבדו נמצא בתוך התהליך הסיזיפי האין סופי – שלא בהכרח יגיע להגשמה (עקב תפיסת יסוד של אין ספור גלגולים) – ובעיקר יעמול על איך לא להיות. וככל שהוא יהיה פחות בגופו, הוא יהיה יותר. זו הייתה המסקנה של הטור השני בתהליך האבולוציוני (ראו: סיכום טור שני – איכויות).

טור שלישי 1760 – 760 לפנ"הס
זהו טור היהדות – התנ"ך. הנזירות העברית שונה מאוד מהמזרחית. היא אינה מתנתקת או מסתגפת או מנסה להכחיד משהו. להפך – הנזיר העברי חי עם החברה או עם משפחתו. הוא אינו נעלם או מתנתק, אלא לוקח עליו נזירות זמנית בלבד, לשם השגת דבר שהוא רוצה לממש בחייו או בעולם. לכן הנזירות העברית היא נזירות פונקציונלית, נזירות שבאמצעותה הנזיר רוצה להגשים רצון כלשהו, והאמצעי למימוש הרצון היא הנזירות הזמנית. זו נזירות ספציפית, שאינה מונעת ממנו את שלל היבטי החיים האחרים. למשל, אדם יכול להצהיר כי הוא מתנזר מיין או מחיי אישות לתקופה מסוימת ומוגבלת (אף פעם לא לעד). לאחר תקופת הנזירות היה נהוג להקריב קרבן חטאת, כיוון שהאדם חטא על כך שעינה את עצמו לתקופה מוגבלת שלקח עליו. תפיסת הנזירות העברית רואה בנזירות כלי זמני, מוגבל ומתוחם שהוא כלי של ברירת מחדל ולא של משהו לקוות לו, שהוא עצמו נראה כתכלית (להיות נזיר כמו במזרח). ביהדות האדם צריך להתפתח בתוך המהלך של החיים. נזירות לא הייתה כלי התפתחותי מומלץ, אך מכיוון שהכירו ביהדות את יתרונותיו של תהליך הנזירות, אפשרו אותו באופן קצוב. תכליתה של הנזירות היהודית היא בצמצום זמני של כוח באדם, אשר מאפשר ניתוב של כוח זה ליצירה של דבר מה בעולם או בתוך נפשו של האדם עצמו. אופן זה של תפיסה נזירית – התכליתיות – הפונקציונליות – הדאגה לשלמות הגוף ולגדילה מתוך קשרים משפחתיים וחברתיים, נובע כתשובה לאופיו של הטור השלישי, שאחת מן הנקודות המרכזיות בו היא חיבור שמים וארץ באופן מאוזן, באופן שבו הממדים השונים אינם מתנגשים זה עם זה. מכאן הסימבול המאוזן המאפיין את היהדות – מגן דויד או חותם שלמה.

משפחת הקקטוסים המתחילה את הטור מתאפיינת ברצון העז להיות תחת כוח עליון ואז להתנגש במציאות המרה והמגבילה, כך שהקקטוסים משקפים את ה"בעיה" שלתוכה באה היהדות כ"תשובה" לבעיה, ובתוך ה"תשובה" יש אף הצעה מאוזנת ליתרון שיש לחיי נזירות אם היא נעשית באופן מאוזן וממוצע.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s