טור שלישי – התנ"ך: הקדמה

הטור השלישי בטבלה ממוקם היסטורית בין 760- 1760 לפנה"ס. הוא מקביל ליום בריאה השלישי, שבו נאמר "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי-כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן. וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שְׁלִישִׁי" (בראשית א, ט-י"ג).
בפסוקים אלו יש מהלך כפול שנראה כמיותר וחוזר על עצמו – ה' בורא ויוצר את הצומח בפסוק י"א, ובסופו נאמר "ויהי כן", ובפסוק הבא (י"ב) הארץ מוציאה את מה שכבר נאמר שיצא לפועל, חזרה שנראית כמיותרת. חזרה זו באה ללא מעורבותו של האל, ובסופה ה' רואה בכך מהלך טוב (סוף פסוק י"ב –וירא אלהים כי טוב). מהלך זה של כפילות מהווה את מרכז ההוויה היהודית הבא לידי ביטוי בצורה בגרפית שנקשרה בתודעה הלאומית של עם ישראל, ואף מהווה את הסמן בדגל הלאומי שלה. מגן דויד או חותם שלמה.
סימבול זה משקף את תפיסת היסוד בתוך היהדות – "העליונים מקבילים לתחתונים", או as above so below. זהו עיקרון יסוד בתפיסה היהודית. למשל כמו בפסוק הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם, לַיהוָה; וְהָאָרֶץ, נָתַן לִבְנֵי-אָדָם (תהילים קטו, ט"ז), שבו רואים את מהלך הכפילות של בריאת היום השלישי.

הטור השלישי נפתח במשפחת הקקטוסים. אחד מהם הוא כמובן קקטוס הצבר opuntia (סברס) שמאפיין מאוד את הטיפוס הישראלי (אורי זוהר הוא דמות מאפיינת ל"צבר". הוא התחיל את דרכו כאיש בוהמה בוטה ומחוספס, והמשיך כרב למדן ודבק). עיקר התחושה של הקקטוס היא בגודש העצום והדחוס שיש לאדם בתוכו, גודש שיכול להיות פיזי ואז הוא בא לידי ביטוי במחלות לב, יתר לחץ דם, כאבים קשים של תחושת לחץ וסגירות. כברזל הסוגר על הראש במקרה של מיגרנה, או ככלוב של ברזל סביב הלב והחזה אם הכאב קשור לבית החזה. אך אם הגודש נפשי או רוחני, יש באדם עוצמות חזקות מאוד שאין יכולת לבטא אותן במילים ולהסביר את האושר הפנימי במילים קונקרטיות. זה מסביר את הגמגום של משה רבינו, שהיה "כבד פה וכבד לשון". בשלב התפתחות זה של חייו לא הייתה לו היכולת לתרגם ולתמלל את האוצר העצום והגלום שהיה בתוכו, ולכן היה מגמגם. הרי איך אפשר לבטא במילים את האין סוף? זה לא אפשרי, ומשה היה צריך לעבור תהליך שבו למד כיצד לתמלל את העושר הזה. כך הגודש של הקקטוסים ברובד הנפשי רוחני הוא פוטנטי ומרוכז בלא יכולת ראשונית לתמלל את התוכן הרב הזה. לכן רואים בקקטוסים את הפעימה של התכווצות והתרחבות הקשורה לפעימת הלב, שכן פעימת הלב מבטאת את אותו עושר גנוז הקשור לרובד העמוק באדם. גם את הנטייה לעלות לחוויות רוחניות גבוהות מאוד ואז ליפול למקומות הפוכים, המתבטאת בהתנהגות גסה ואלימה, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם מה שקודם נחווה כעילאי. התנועה של הקקטוסים, אם כך, היא עוצמתית ודיכוטומית: שואפת למרומים ונופלת לתחתיות הקיום. היא רוצה לגעת בשמים, ואז נופלת למקומות רגשיים הפוכים. דיכוטומיה זו באה לידי ביטוי בתפיסת ה"צדיק" של החסידות, שבה הצדיק יורד לעולם הקליפות וכביכול "מתלכלך" וחוטא בכוונה, כדי לנקות והעלות את העולם ולהביא אותו לתיקונו. תפיסה זו נראית בפעם הראשונה בספר ישעיהו (פרק נ"ג), שבו הוא מדבר על כאבי המשיח, ועל האופן שבו המשיח מקבל עליו את סבלות העולם (פרק זה קיבל משמעות עמוקה בנצרות, אך תפיסה זו בשורשיה היא יהודית מובהקת).

"מִי הֶאֱמִין, לִשְׁמֻעָתֵנוּ; וּזְרוֹעַ יְהוָה, עַל-מִי נִגְלָתָה. וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו, וְכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה–לֹא-תֹאַר לוֹ, וְלֹא הָדָר; וְנִרְאֵהוּ וְלֹא-מַרְאֶה, וְנֶחְמְדֵהוּ. נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים, אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי; וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ, נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ. אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם; וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ, נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה. וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲו‍ֹנֹתֵינוּ; מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא-לָנוּ. כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ; וַיהוָה הִפְגִּיעַ בּוֹ, אֵת עֲו‍ֹן כֻּלָּנוּ. נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה, וְלֹא יִפְתַּח-פִּיו, כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה; וְלֹא יִפְתַּח, פִּיו. מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח, וְאֶת-דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ: כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים, מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ. וַיִּתֵּן אֶת-רְשָׁעִים קִבְרוֹ, וְאֶת-עָשִׁיר בְּמֹתָיו; עַל לֹא-חָמָס עָשָׂה, וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו. וַיהוָה חָפֵץ דַּכְּאוֹ, הֶחֱלִי–אִם-תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים; וְחֵפֶץ יְהוָה, בְּיָדוֹ יִצְלָח. מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה יִשְׂבָּע–בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי, לָרַבִּים; וַעֲו‍ֹנֹתָם, הוּא יִסְבֹּל. לָכֵן אֲחַלֶּק-לוֹ בָרַבִּים, וְאֶת-עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל, תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ, וְאֶת-פֹּשְׁעִים נִמְנָה; וְהוּא חֵטְא-רַבִּים נָשָׂא, וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ" (ישעיהו נ"ג, א-י"ב).

פרק זה משקף את האופן שבו המשיח או הצדיק לוקח עליו את החולי של העולם, ובכך שהוא בעצמו חווה זאת הוא מביא לידי תיקון העולם. הצדיק, שיש בו נגיעה משיחית, יורד לתוך הטומאה והלכלוך ומטביל עצמו בכך. רק לאחר שהוא חווה את הטומאה יש בכוחו להפוך את הקערה על פיה. המשיח כאדם שסובל, כלומר חווה את החוויה האנושית עד תומה, על כל צדדיה, כאדם, לא דמות מיתית הגדולה מן החיים, כמו הדמויות המזרחיות (כמו האל קרישנה שמיוצג כגדול מן החיים), הוא עיקרון יהודי בסיסי שנולד בתוך טור שלישי, ונראה בתוך פרק זה (ראו: על עקרון משיח באדם). תהליך זה מכונה בקבלה "עליית הניצוצות".
תפיסה זו קשורה לאיכות של הקקטוסים. הקקטוס חש את גדולתו ואת יכולותיו, ורואה צורך להיות תחת השפעה של משהו קוסמי לא אנושי. עם זאת, הוא עצמו שרוי בכאב גדול של אקולוגיה שאינה תואמת את איכויות נפשו, כך שהוא זר תמיד ולא שייך לעולם ולחברה, ועדיין חש את המחויבות לעזור ולהושיע.

נקודה חשובה נוספת היא העובדה שהטור השלישי מבחינה בוטנית התפתח בתחילתו מהטור הראשון, וכמו דילג על שלב ההתפתחות של הטור השני, מה שמתבקש בתהליכים התפתחותיים נכונים. זה מסביר מדוע הכתבים של הודו וסין הקשורים לטור השני ונכתבו לפני התורה נראים כקלים יותר לקריאה וקל להבין את מה שהם רוצים לומר כבר בקריאה ראשונית. למשל באופנישדות, שהן חלק מן הוודות, יחסית קל לקרוא ולהבין, וכן את הבהגווד גיטה – שיר האלוהים (ראו: אספקטים תרבותיים מן הטור השני – "בהגווד גיטה": שיר האלוהים – הודו) המשמעות של התוכן נגיש יחסית ומידי בהבנתו. לעומת זאת את התנ"ך, שהוא טקסט מן הטור השלישי (מאוחר יותר) קשה יותר לקרוא והוא מורכב מאוד עם הרבה דקויות ושכבות של סוגי משמעויות, והוא קשה גם מבחינה לשונית. זה משקף את הפוטנטיות של הטור השלישי מבחינה בוטנית וכן את ההבשלה המוקדמת מדי בלי התהליך הנכון משלבי התפתחות הנעים מאחת לשתיים ומשתיים לשלוש וכך הלאה. לנקודה זו יש משמעויות רבות. כמו ילד שדילג על שלבי התפתחות ונאלץ להיות מבוגר ובשל בגיל צעיר מדי ועולה השאלה מאין יבואו לו הידע , הכלים והתבונה לעשות ולהיות כמבוגר? לכן המהלך של הקקטוסים הוא מהלך של קושי עצום ושל חווית "גיהינום". כמה מן הסיבות לגיהינום תלויות באופן שבו נברא עולם הצומח ביום השלישי. האור הנדרש לצמיחת הצומח נברא ביום רביעי (השמש, הירח והכוכבים), כך שמרכיב עקרוני לצומח, אור השמש, חסר. למעשה, על עולם הצומח נופלת משימה לא הגיונית ולא אפשרית. עליהם ליצור לעצמם את המרכיבים לצמיחתם יש מאין. חוויה זו באה לידי ביטוי במלחמות הנביאים שנלחמו לא בעמים זרים אלא בבני עמם. המאבקים של כל הנביאים שבאו לישראל היו פנימיים לתוך הדינמיקה של החוויה הדתית התוך-לאומית של ישראל, ולא כנגד עם אחר. זווית אחרת מבטא דויד המלך זאת במזמור כ"ג, ד:
גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע– כִּי-אַתָּה עִמָּדִי;
שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ, הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי
.

המבנה הפנימי של הטור השלישי מורכב ממשפחת הקקטוסים, שהם מקבילה של ה"תורה" בתנ"ך . התורה היא נבואתו של משה, והיא מכילה את העולם כולו ואת הנצח המתקפל לתוך מילים, מה שמסביר את הקושי של משה ואת הסירוב הראשוני שלו לשליחות.

במקבילה של ה"נביאים" בתנ"ך יש כמה קבוצות צמחים קטנות – cariphyllidea chenopodiacea purtulacea amaranthacea nyctaginacea – קבוצות קטנות שאינן מכילות הרבה "רמדיס" ומבטאות את הרבגוניות של הספרים הנקראים "נביאים" (יהושע, שופטים, שמואל א'-ב', מלכים א'-ב', ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ותרי עשר). יש בספרים אלו טקסטים סיפוריים, טקסטים בעלי שבהם הנביא אומר בשם ה' תוכן כלשהו, וכן משלים או דימויים שמגמתם לשמור דרך סיפור או משל את תהליכי הנבואה. כל אחת מהקבוצות הקטנות הללו מבטאת נושא אחר בתוך ספרי הנבואה. בתוך ספרים אלה יש נושאים רבים מאוד. עיקרם באופן מעבר התורה לממד של חיי יום יום, וכן בלימוד המרכזי ביהדות – השאיפה להגשים את המקום הנבואי שבאדם (לנושא זה ייוחד מאמר בפני עצמו).

קבוצת צמחים שלישית בטור היא הארכובתיים – polygonales. הם מקבילים בתנ"ך לחלק הנקרא "כתובים" (תהילים, איוב, משלי, חמש מגילות, דניאל, עזרא, נחמיה, דברי הימים א-ב). הכתובים משקפים את התפתחות החוכמה והתבונה והיכולת לתמלל את עוצמת התורה (קקטוסים) למילים נגישות יותר ויכולת קוגניטיבית שאינה נבואית עוד (לנושא זה ייוחד מאמר בפני עצמו).

נושא נוסף – שני הדמויות המרכזיות ליהדות – אברהם אבינו ומשה רבנו. שניהם גדלים, מתפתחים ויוצאים לדרך חדשה מתוך תרבויות חד-פסיגיות – אברהם יוצא מאור כשדים (מסופוטמיה), שם הוא נוכח בטעות יסוד של כל הסובבים אותו, שרואים בכוכבים אלוהות, והוא נחשב למומחה גדול בכוכבי שמים – איצטגנין; ומשה יוצא ממצרים, שם למד בילדותו להיות חרטום מומחה. (רא מאמרים על טור שני- מצרים – מסופוטמיה ) כך שהיהדות, שהיא תרבות דו-פסיגית כמו שהסימבול "מגן דויד" או "חותם שלמה" מראה, נולדה מתוך מאבק של יציאה מתרבויות חד-פסיגיות (על ההבדלים בין דו-פסיגי לחד-פסיגי ראו: הדינמיקה של ה"עצמי"). לנושא זה ייוחד מאמר בפני עצמו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s