WU WEI – עשייה שלא עושה (המשך המאמר הקודם)

הוא מושג יסוד בגישה הטאואיסטית. משמעותו של מושג זה היא כיצד לפעול ללא פעולה, כיצד לעשות ללא עשייה, כיצד ליזום ללא יוזמה.
במילותיו של לאו טזה זה נשמע כך:
"פעל אי פעילות, יזום אי יוזמה, טעם את נעדר הטעם. החכם משתוקק להיעדר תשוקה, ואינו מוקיר חפץ שקשה להשיגו. לומד הוא אי לימוד, אך משנן את שאחרים מדלגים עליו, וכן מניח הוא לדברים להתפתח כטבעם, ואין הוא מסתכן בפעולה. רואה הוא את הקטן כגדול ואת הגדול כקטן" (טאו טה צ'ינג 63)
דבריו של לאו טזה נשמעים מחוסרי היגיון ויש בהם פרדוקס גדול בעיני האדם המערבי, מכיוון שהאדם המערבי יוצא מתוך הנחה שהכול תלוי בו ובמה שהוא יוזם ועושה. יש המאמינים בכוח עליון משגיח, ולכן הם תולים את הכול במבנה אמוני שיש מקום ל"השתדלות" אך באמת הכול משמים. לכן אופן עשייתם אינו טוען שהצלחתם תלויה בעשייה שלהם, אלא בהשגחת שמים. תפיסה זו עשויה לסרס חלקים בנפש האדם ולהפוך אותו לחלקי ולעיוור. לאו טזה לא אומר לא לעשות, הוא מלמד את הדרך הנכונה לעשות, הוא מלמד שכמו שהאדם מבטא רצון ועשייה כך גם לארץ ולעולם כולו יש רצון ודרך התהוות- וכך הוא מבטא זאת:
"לכן עליון הוא הטאו, עליונים הם השמים, עליונה היא הארץ, עליון הוא האדם. ארבעה דברים בתבל עליונים המה והאדם אחד מהם – האדם מתנהל לפי חוקי הארץ הארץ מתנהלת לפי חוקי שמים שמים מתנהלים לפי חוקי טאו טאו מתנהל לפי חוקיו הוא" (טאו טה צ'ינג)

לאו טזה מבין כי רצונו של האדם שזור ברצונה של הבריאה הסובבת, והוא מראה שרצון המתממש יכול לקרות נכון או לא נכון – במידה שבה רצונו הפרטי של האדם תואם את רצונה של הבריאה, כאשר כל הרצונות למעשה שזורים זה בזה ומשפיעים זה על זה. זה מראה את כוחה של האחדות ואת חשיבותה של הבנת האחדות לגבי האדם שרוצה להגשים בעולם משהו. לאו טזה מבטא זאת כך:

"אלה דברים קדומים שהשיגו אחדות, שמים שמכוח האחדות נעשו זכים, ארץ שמכוח האחדות נעשתה מוצקה, רוח שמכוח האחדות לבש מסתורין, אפיקים שמכוח האחדות נתמלאו, כל היצורים שמכוח האחדות באו לעולם, נסיכים ושליטים שמכוח האחדות נהפכו לשליטים. אילולא השמים זכים, היו נקרעים ונופלים, אילולא הארץ מוצקה הייתה מתמוטטת, אילולא הרוח פעיל היה נמוג מן העולם, אילולא האפיקים מלאים היו מתייבשים ומתבקעים, אילולא היצורים באו לעולם היו כלא היו, אילולא הנסיכים והשליטים נהפכו לשליטים היו נדחים" (טאו טה צ'ינג 39)
בתוך כוחה של האחדות האדם פועל, רוצה ועושה כפי הבנתו את המציאות. המציאות של לאו טזה היא מציאות מלאה וגדושה בצורות חיים של שמים וארץ, ולכל צורת חיים יש רצון ומאוויים. מי יכול לומר שזכותו של משהו לבטא את רצונו עולה על רצונו של משהו אחר? ומהי זכותו של אדם לתבוע שרצונו יתממש בעולם על חשבון רצונו של אדם אחר? לאו טזה מראה את שלל הרצונות של צורות הנבראים כקשורים זה בזה, ואת הסינרגיה והסינכרוניזציה שיש באין סוף של פעולות העולם – בהשפעתן ההדדית.
הממד הנעלם המחבר את הרב גוניות של הבריאה על שלל ביטוייה לדבר אחד היא האנרגיה המכונה "צ'י".
צ'י הוא כוח יסוד המפעם בבריאה כולה. זהו הכוח המחיה את הכול ומזין את הכול. הוא שרוי בכול וחי תמיד. הוא מחבר את הכול לאחד והוא זה אשר פועל או מאפשר שתהיה פעולה או שיהיה המקום לפעולה. צ'י נמצא בכול באין ספור ביטויים וצורות. על אף היותו אחד, הוא בעל אין סוף איכויות, ובסינית תמיד מצטרף לשמו שם נוסף המבטא את איכות הופעתו. למשל טאי צ'י (הצ'י הגדול), צ'י קונג (הצ'י הנושם), יואן צ'י (אנרגיית המקור) וכן הלאה. לאו טזה אומר כך:
"טאו הוליד את האחד, האחד הוליד את השניים, השניים הוליד את השלושה. השלושה הולידו את כל היצורים, גבם על הין (צל) ופניהם על האור (יאנג) והתואם שביניהם הוא נשמת החיים (צ'י) נעדרת הגשמיות" (טאו טה צ'ינג 42)
כך שמה שמאחד ומאפשר את האחדות – זהו צ'י. בתוך המהלך של הטאו יש להכיר את הצ'י ולדעת כיצד עובדים איתו או באמצעותו. זוהי הדרך הטאואיסטית.
אופן אחד של ביטוי לעבודה עם צ'י הוא בסדרת התנועות שאף הפכה לאומנות לחימה – המכונה טאי צ'י. בתנועה הטאואיסטית האדם אינו חושב או עובד עם רגשותיו, אלא עם תנועת הגוף והנשימה, ואיזון עדין של חישת הגוף בתנועתו העדינה, עד לדרגה בשבה הוא חש את החיוניות המכונה צ'י. לבסוף הצ'י לבדו הוא זה שמניע את האדם המתרגל טאי צ'י. מגמתו של המתרגל היא לוותר לחלוטין על זהותו ומחשבותיו, ולאפשר לצ'י לשאת אותו ולהפעיל אותו כפי רצונו של הצ'י. אי אפשר לדבר על צ'י. וזה אבסורד גדול יותר אף ללמוד על צ'י בבית ספר או באקדמיה. זאת כיוון שצ'י הוא דבר שניתן להכירו רק דרך התנסות ישירה, ולא דרך הקוגניציה. בטאי צ'י אין מחשבה או רגש (על אף שהם עולים) יש חוויה של מיזוג עם נשמת העולם, היא הצ'י.
לאו טזה אומר כך:
"אין הוא יודע משגל מהו, ועם זאת קיימת בו התפתחות מינית. הווה אומר, שרוי הוא בחיוניות שאין למעלה ממנה; יישא קולו יממה תמימה וגרונו לא ייצרד. הווה אומר, שרוי הוא בהרמוניה שלמה. לדעת הרמוניה זו משמע לזכות בהארה; לשאוף אריכות ימים משמע לזמן לעצמך פורענות; להניח לרוח (צ'י) למשול במערכי הלב שלך משמע להיות אמיץ לב" (טאו טה צ'ינג 55)
הלימוד הטאואיסטי, אם כך, מראה את הדרך לאומץ לב שבו האדם מוותר על עצמו כדי לאפשר למשהו אחר לעבוד דרכו, וכך לקדם את העולם ולהיות שותף בהתפתחותו של עולם. האדם מתפנה מעצמו ומתמלא בצ'י, והצ'י נושא אותו ומראה לו את דרכו. בתוך הצ'י האדם אינו פועל, על אף שייראה כפועל. למעשה הוא מופעל על ידי הצ'י. בתוך הצ'י האדם אינו מתכנן או חושב. הוא פועל ספונטנית וטבעי, וכשמגיעה השעה להפסיק ולעצור, הוא עושה בהיותו עוצר.
לאו טזה אומר כך:
"טאו אין לו שם. בעת שעורר לפעולה, ניתן שם. ומאחר שניתן שם, יש לדעת היכן לעצור. היודע היכן לעצור, נוחל חיי עולם" (טאו טה צ'ינג 32)
כאשר הרוח מנשבת בלבו של אדם ומחשבותיו נעדרות ואין דבר מפריע, אזי האדם פועל בעולם מבלי ליזום דבר. השלב ראשון שעל האדם ללמוד הוא להיות כלי לצ'י על ידי תנועה, נשימה ושינוי הפרספקטיבה של תודעתו על עצמו ועל זהותו הבסיסית, דבר שמושג בתרגול טאי צ'י או צ'י קונג, וכן בלימוד כתבי טאו. ביום יום האדם לומד להיות בתוך שקט על אף רעשי תנועת החיים מסביב. לשקט זה חשיבות גדולה, כיוון שצ'י מניע את האדם באופן המודע לאדם – מתוך שקט. השקט הוא החלל הפנימי שבו מתרחש תהליך ההתהוות והתמורות של הצ'י באדם. באופן זה יש אפשרות למודעות לפעולותיו של צ'י על האדם. כשתרגול זה נעשה לאורך זמן, מתהווה באדם הבגרות הנדרשת לפעול ללא פעולה וליזום ללא יוזמה.
לאו טזה אומר כך:

"הלא קיים יכול חדור אל הבלתי חדיר, לפיכך יודע אני כי אפס מעש הוא מעשי. ללמוד ללא מילים, לעשות ללא מעשים, מעטים הם שהשיגו זאת" (טאו טה צ'ינג 41)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s