אספקטים תרבותיים – טור שני: על המספר הגדול בעולם – סין

לפי הגישה הסינית, המספר 1 הוא המספר הגדול בעולם והוא מכיל את הכול, וכל שאר המספרים הם חלקי האחד. 2 הוא שני חצאים מן האחד, 3 הוא שלושה חלקים של האחד, ומיליון הוא מיליון חלקים מן האחד. וכך לעד.
תפיסה זו משקפת הרבה מגישת היסוד של הסינים – תפיסת האחדות. העולם כולו אחד, הכול קשור ומחובר זה לזה, כל החלקים הנמצאים בעולם, קשורים ותלויים זה בזה ומשפיעים אלה על אלה. מתוך תפיסה זו נולדת תחושת אחריות כבדה של הפרט כלפי הכלל. זוהי אחת מן הסיבות לאחדות הקולקטיבית הנראית מבחוץ כקולקטיב שאינו מאפשר אינדיווידואליות ואפילו אוסר אותה. אך למעשה הקולקטיב הסיני נובע מתוך תפיסת קיום של העולם כאחד. בתוך הבריאה – כלל החלקים מושפעים ומשפיעים זה על זה, ואף על כן יש הייררכיה ברורה של גבוה ונמוך או מנהיג ומונהג. לכן העיר האסורה, העיר שבה שכנו הקיסר ופמלייתו, עיר שאדם ממעמד נמוך לא הורשה להיכנס אליה מעולם, בנויה כך שהיא מדמה את כלל חלקי העיר ומשכן הקיסר למערכות שמים. העיר כולה היא מעין מפה של העולם כולו, מערכות הכוכבים ומערכות הארץ, ובפעולותיה היא מקבילה לאופן שבו נוהגת הבריאה כולה. היא מדמה גם את אופן פעולת גוף האדם, והקיסר מסמל את לבו של האדם. והלב, שהוא עיקר האדם, מהווה מרכז לאדם ולעולם כולו. כל שאר הרבדים מבטאים את חלקי האדם ואת חלקי נפשו סביב הלב המהווה את המרכז של הכול, מרכז שבו שוכנת הנשמה. מבנה זה של העיר האסורה מדמה את אופן הזהות המלאה שיש לאדם אל מול העולם: עיר הקיסר היא הקשר בין העולמות ואף הטבעת הקושרת את העולמות לאחד. לקיסר סין, לפמלייתו, ולאורחות חייו הייתה אם כן משמעות עצומה בעבור הלאום הסיני. ולא רק בעבור הסינים לבדם, אלא בעבור שלומו של העולם כולו, כיוון שאורחות חייו של הקיסר, על שלל הטקסים, הגינונים וכל כללי הנימוס בחדרי המלך מהווים את החוליה המחברת את כלל העולמות לאחד. תפקיד זה היה מכריע לגבי האופן שבו כל הלאום הסיני, על אף היותו עצום במספרו, היה תמיד מגובש מאוד, ולכן הפגין כוח עצום. איכות זו נותרה ללאום הסיני עד היום, ויש שראו באולימפיאדה שהייתה בבייג'ין הפגנה של הכוח הסיני, המתבטא בעיקר באחדותם של יותר ממיליארד בני אדם, אחדות שנותרה מן העולם העתיק עד היום, על אף שהפן האזוטרי כבר אינו קיים היום בתוך הלאום הסיני, ואם כן – אז בהחחבא ולא בגלוי.

בתוך ההתפתחות של הפילוסופיה הסינית שתי דמויות מרכזיות בנו את התודעה של הלאום הסיני וזהותו. הראשון היה קונפוציוס (בסביבות שנת 550 לערך לפני הספירה) – איש מיוחד שעיקר תורתו נסבה סביב החובות של האדם החכם והמכובד כלפי החברה וכלפי המשפחה: כיבוד אב ואם, כיבוד אחים מבוגרים, ידיעת האדם את מקומו ותפקידו, ומילוי חובותיו כל ימי חייו ללא יכולת לשנות את מעמדו ומקומו, וכן ללא יכולת לפקפק בעצם המבנה שקונפוציוס יצר. מבנה זה נוצר למען סדר חברתי וארגון של כלל החברה הסינית על כלל גווניה. קונפוציוס הוא המייסד של החוק הסיני ושל הסדר החברתי העוקב אחרי חוק האחדות והתאמת חוקי החברה לחוקי שמים. לכן יש בניסוח חוקיו עומק עצום המתבטא ביכולת שלו לחבר את החברה ואת אורחותיה לחוק האחדות, ולחבר את כל המהלך החברתי באופן אורגני לתנועתו של היקום כולו. קונפוציוס היה בעצם ה"משה רבינו" של הסינים.
ציטוטים מאפיינים מתורתו של קונפוציוס:
"אמר יו טצה – נדיר שתמצא בנים הנוהגים כיבוד אב ואם, ואחים הנוהגים כיבוד אחים מבוגרים, ואם זאת נוטים לערער על סמכות הבכירים מהם […] אדם המעלה מתחקה על השורש, וכשהשורש איתן – צומחת הדרך. כיבוד הורים ואחים מבוגרים הלוא הם הווייתה של האנושיות" (ספר המאמרות פרק א, 2)
"טצה גונג שאל על מימוש האנושיות. אמר המורה: בעל מלאכה המבקש להיטיב את מעשה ידיו חייב להשחיז תחילה את כליו במדינה שאתה חי בה; שרת את הדגולים שבשרים והתרועע עם האנושיים שבמלומדים […]" (ספר המאמרות פרק ט"ו, 10)
"מי שאינם הולכים בדרך אחת, אל להם להשיא עצות זה לזה" (ספר המאמרות פרק ט"ו, 40)
"אמר המורה: הייתי רוצה לחדול מלדבר, אמר טצה גונג: אם לא תדבר אתה המורה, מה נמסור לילדינו? ולדורות הבאים? אמר המורה: וכי השמים, מה הם אומרים? ואף על פי כן ארבע העונות באות כסדרן וכל הדברים צומחים מתוכן, וכי מה אומרים השמים?!" (ספר המאמרות פרק ט"ז, 19)

מן הצד האחר, הקוטבי לתפיסת החסדר החברתי של הקונפורמיזם של קופוציוס בא לאו טזה. הוא זה שביסס את הטאו וכתב את "טאו טה צ'ינג" (ספר הדרך והסגולה). לאו טזה היה המהפכן השקט, בדרכו הנעלמת הוא חי עד היום, ואנשים רבים עדיין ניזונים מספרו ומדרכו הצנועה והמתבוננת.
(ראו מאמר "כמה מילים על אחד מידידיה הטובים של האנושות")
ציטוט מאפיין:
"המטפח את טאו בתוך עצמו – חסדו אמת. המטפח את טאו התוך משפחתו – חסדו רב. המטפח את טאו בארצו – חסדו מלא. המטפח טאו בעולם – חסדו חסד עולם. אי לכך, דרך אישיותו יוכל אדם להתבונן באנשים זולתו; דרך משפחתו – יוכל להתבונן במשפחות; דרך כפרו – יוכל להתבונן בכפרים; דרך ארצו – יוכל להתבונן בארצות; דרך עולמו – יוכל להתבונן בעולמות. כיצד אני יודע שהיקום כך מונהג? על ידי זוהי ההתבוננות" (טאו טה צ'ינג 54)
המושג "טאו" – ה"דרך" – עומד במרכז הווייתו של לאו טזה. קשה לתרגום ולהבין את המושג הזה. בתחילת ספרו טאו טה צ'ניג אומר: "הטאו שניתן להגדירו אינו הטאו האמיתי. השם שניתן להביעו – אינו השם המפורש". טאו אם כן הוא מהלך ההתהוות של האדם והעולם כאחד, למרות היות העולם עצום ורבגוני, עם אין ספור צורות חיים בתוכו – תורת האחדות של לאו טזה מלמדת שהתפתחותו של האדם באה במקביל להתפתחותו של העולם, ותהליך משתנה ודינאמי זה מכונה "טאו". טאו הוא תהליך ההתפתחות האינדיווידואלי של האדם בתוך ריבוי עצום של צורות חיים, ריבוי שאינו מבטל את חיותו הפרטית והמיוחדת של האדם היחיד.

דרך שני אנשים אלו אנו למדים על איכות היסוד של טור שני – התכווצות (קונפוציוס) והתרחבות (לאו טזה). רואים את אופיו של טור שני גם בכתבי קונפוציוס. שם מושם דגש על אחריות ללא עוררין ועל מקום חברתי שאינו משתנה, דבר הקשור לחוויה הסיזיפית של העשייה בטור שני. זאת ועוד, היסוד המתפתח ועבודה עצמית הקשורה לטאו (דרך) – דבר שאינו מוגדר, כשם שהטור מתחיל החוויה אמורפית (קנביס) ונהפך לקונקרטי מאוד במבנה הזהות שלו בסוף הטור (אלון). אנו גם רואים את האיכות הדו פסיגית של התורה, כאשר האדם מתפתח ב"טאו" הפרטי שלו במקביל ל"טאו" של העולם כולו. זה מול זה.