אספקטים תרבותיים מן הטור השני – "בהגווד גיטה": שיר האלוהים – הודו

"בהגווד גיטה" (שיר האלוהים) הוא חלק מן האפוס הגדול של האינדו הנקרא "מהברטה" ואשר מתאר את השתלשלות הקשרים המשפחתיים בין חמשת בני הפנדו ובני הקורו. המהברטה משתרכת על פני כמאה אלף פסוקים. 700 פסוקים מתוכם הינם החיבור המרכזי במחשבה ההודית, הנקרא שיר האלוהים – בהגווד גיטה. בתוך הטסקט הזה קרישנה האל (גלגולו השביעי של וישנו) מלמד את ארג'ונה הקשת את חוכמת היוגה ואת מרכז החוכמה הוודית. כל זה קורה על מול פני מלחמת עולמות אשר כל העולם מעורב בה (כך לפי האפוס האינדי). ארג'ונה, בחיר הלוחמים, קורס על מול המערכה ומסרב להילחם, שאז מלמד אותו האל קרישנה את ההכרח לעמול וללחום ועשות את חובותיו החברתיות. תוך כדי כך מלמד האל את ארג'ונה את מרכז כל החוכמה המזרחית. טקסט זה נחשב לבחיר כל הטקסטים ההודיים, הוא הטקסט המתורגם ביותר לשפות שונות מכל שלל כתבי הודו ומזרח כולו, ובתוך הודו הוא נחשב לכתוב הנלמד ביותר והקדוש ביותר. כמו כן, האל קרישנה נחשב לאחד מן האלים האהובים ביותר בתוך הקהל האינדי. הטקסט של הבהגווד גיטה קיבל את הכבוד להיות אחד הטקסטים שהכי הרבה פירושים נכתבו עליו – למעשה כמעט כול יוגי נחשב לאורך הדורות כתב לעצמו או לאחרים את פירושו שלו, כמו שהוא הבין את הבהגווד גיטה. ניראה כי היה זה חלק בהתפתחות היוגית של המתרגל, לכתוב את תפיסתו על טקסט זה, ויש שניתן לראות את האדם ואת מיבנה אישיותו לפי האופן בוא פירש את הבהגווד גיטה.

הטקסט של הבהגווד גיטה נולד ונכתב בתוך התקופה של טור שני (בטבלת הצמחים), ולכן הינו טקסט המשקף את טור שני ומגלה עומקים רבים לגביו. המעבר מטור ראשון ולשני מתאפיין בתחושת גבול והצטמצמות כואבת מאוד לאדם ולגוף האדם: בטור ראשון החוויה המרכזית הינה חווית יש והתמזגות, כך שהאדם והסובב אחד הם ואין כל שאלה לגבי גבול או "אני". חווית ה"אני" של טור ראשון מטושטשת עד לא קיימת, אך מהלך הטבלה, (כלומר מהלך התפתחות האדם) כולה מכוון ליצירת זהות מגובשת, נבדלת ומבוררת, עם ייחודיות מובהקת אשר איננה סותרת את מיוחדותו של האחר. בתוך מהלך זה יש לטור שני את הכבוד להתחיל מהלך בו לראשונה חש האדם את זהותו הנפרדת ואת נטישת האין סוף לטובת האינדיבידואליות הנפרדת, לכן הזמן התקופתי של טור שני מבחינה היסטורית מהווה זמן קשה מאוד לאדם, עקב היותו מופרד מחוויית אין סוף ומוגבל מאוד לתוך גוף. הגוף נהפך לגורם מגביל ונקרא בכתבי היוגה "כלא". תפיסת הגוף כמגביל את הנשמה וכולא אותה בתוך גבולות החומר, הביאה להתפתחות של תרבויות המזרח אשר מגמתן הייתה לחזור אחורה אל חווית האין סוף – על ידי הכחדת הגוף וצמצום חיותו, כדי שהנשמה תחזור ותזהיר בזוהרה הקודם. לכן, רוב הטכניקות היוגיות עוסקות בשאלה כיצד להעלים מן הקליפה הנקראת "גוף", כדי להיות את מה שהאדם היה אמור להיות בשורשו הבסיסי – כלומר נשמתו, או חלק אלוה שלו שנקרא במזרח "אטמן" – זרע האלוהים באדם. הגוף נהפך לדבר מגביל ואוסר שיש להילחם בו, והמלחמה בו הינה באמצעים של עינוי עצמי, צמצום צרכים, התבודדות ביער או הרחק בהרים עם מעט מאוד מכל דבר בסיסי. תהליך זה של הימנעות מכל דבר אנושי נהפך לחלק מאותה מגמה תרבותית אשר שאפה לשוב ולהתאחד עם האין סוף, עם האחד, כפי שהיה בזיכרון הקולקטיבי של תקופה זו.

בטור הראשון להיות אחד עם הסובב היה דבר טבעי, אך כאמור – תהליך האבולוציה לא חשב כך, אלא ביקש להמשיך את התפתחות המודעות האישית שבאדם, לשם כך נדרש האדם לעבור דרך טור שני, שם יש הפרדה וניתוק ולכן קושי גדול, התרבות ההודית בקשה לעבור מעל כאב זה. עדיין, בתקופת טור שני החוויה הגופנית הייתה עם גישה עמוקה ומידית לאנרגית החיים הנקראת במזרח "פראנה" (עליה מבוססת הסיסטמה של צ'קרות ונאדים, שהינם חלק מן התיאור של מה שהיה ידוע בחוויה לרוב בני האדם בתקופה זו, כיוון שהגוף היה יותר טהור ולכן יותר קרוב לחוויה האנרגטית, כך שהתיאורים של מרידיאנים או צ'קרות, מבטאות את מה שאנשים ראו וחוו אז). אופן זה של תיאור אנרגטי של המערכת אנושית, מתאר את השתרגות הנשמה בתוך הגוף החומרי, כאשר תנועת הנשמה מתרחשת באמצעות האנרגיה שנקראת "פראנה" או "צ'י" בסין. תיאור זה מגלה את האנטומיה של הנשמה ואת תנועת הנשמה בתוך הגוף וכן את האופן בו הנשמה נקשרה בתוך הגוף בקשר עבותות אשר ניתן לפרימה רק בתהליכים מפרכים או באמצעות המוות – בו מתרחש הפירוד הסופי. (לכן במזרח יש חשיבות רבה לאופן המוות, למשל – המחשבה האחרונה של האדם לפני מותו מכתיבה את תנועת נשמתו לאחר ההיפרדות מן הגוף. ומכאן המחשבה שמדיטציה מסוימת בזמן המוות יכולה להעביר את האדם למקום הרצוי לו, ואפילו לכפר על מעשיו ולנקות אותו מכול תוצאות מעשיו בחיים).

והינה מספר ציטוטים מן הבהגווד גיטה אשר מבטאים את מהלך ההתפתחות של טור שני :

"הו קרישנה, בראותי את קרובי ששים לקרב, רוחפים איברי גופי, ופי יבש, גופי רועד, שערותי סומרות, את קשתי גינדיווה שומטת ידי ועורי צורב, לא אוכל עמוד כאן בקרב הזה, ונפשי סחרחרה, אך מבשרי רע אני רואה, הו קרישנה". (פרק א' 28-30)

קטע זה מבטא את תחילת הטור השני בו יש חוסר וודאות לגבי מרכז הזהות. האדם חש בלבול לגבי היחסים עם הסובב ועם עצמו. האדם נמצא בין שני העולמות (טור ראשון ושני) ולכן חש מבוכה לגבי זהותו שלו, דבר שמתבטא היטב במשפחת ה Canibacea. ואכן, החשיש, הגראס והג'ראס הינם חלק בלתי נפרד מן התרגול הדתי של חלק מן הסדואים ההודיים, עד למקום בוא החשיש לא יוצא מן החוק בהודו כיוון שצריכה יומית שלו היה חלק מן הטכסיות היומית של קבוצות דתיות רחבות בהודו. דבר שנהוג אלפי שנים ולא ניתן להפסיקו בשום חוק פרלמנטרי.

"האנשים האלה אשר נפשם שקוע בחמדנות, אם לא יראו את הרוע אשר בהרס השושלת…. הלא בהרס השושלת, תחרב הדהרמה….. בהיחרב הדהרמה ישלוט האי-דהרמה במשפחה….בהישמד הדהרמה המשפחתית, לבני הבית מובטח שאול תחתיות". (פרק א' 38-46)

פסוקים אלו מבטאים את ראשית הדיכוטומיה של טור שני ואת חווית הניתוק ממה שהיה אחד, כאשר הניתוק חל על ניהול החברה והמרקם המשפחתי, כשם שהוא חל על האדם ונפשו, (כמו שנראה בהמשך). כאן אנו רואים את הפיצול במערכת החברתית והמשפחתית לה ארג'ונה חרד ודואג מאוד כאשר הוא נוכח כי היא מתפצלת לטוב ורע, דהרמה ואי דהרמה, דרך צודקת מול דרך חטאים. דבר שמתאפיין בסרפד (Urtica) וב אולמוס Ulmmus campestri.

"אני האיש אשר נפשו במבוכה, לא אבין את נתיב הדהרמה, אליך אפנה בצר לי, אני תלמידך, ומסור לי את הוראותיך, אנא הדריכני, הו קרישנה" (פרק ב' 7).

פסוק זה מבטא מהלך שלא היה בטור ראשון, והחל בטור שני: הספק – חוסר הוודאות – הקושי לראות ברור – האפשרות לטעות וחוסר (או אפשרות) הבחירה., זה חלק מן המהלך של תחילת תקופתו של הטור השני.
"לא היו זמנים אשר אני אתה וכל המלכים האלה – אל היינו בו, וגם בעתיד, לא נחדל מלהיות. כאשר הנשמה עוברת בגוף אשר היא עוטה מילדות לבחרות ולזקנה, כן היא עוברת לגוף אחר…. הופעתם בת החלוף של שמחה וצער והיעלמותן עם הזמן משולות לבואם של חום וקור, באים הם מתפישת החושים…. האיש שאינו נטרד משמחה ומצער והוא יציב בשניהם, ראוי לחיי נצח…… יודעי האמת הבינו את כי חוסר הממשות של הגוף הוא בן חלוף, והנצחי הנשמה אינו משתנה". (פרק ב' )12-16

פסוקים הלו משקפים את מהלך הנשמה בהשתרגותה בגוף האדם ואת הקושי של האדם למצוא עצמו בסבך הקיומי הזה, דבר שמתבטא דרך עצי הפיקוס. עץ הפיקוס הינו עץ קדוש – מתחתיו זכה הבודהה להארה הסופית שלו, העץ נחשב לקדוש בהודו, ויש לו סגולות רבות. מבחינה הומאופתית עצי הפיקוס קשורים לחדירת ופריצת גבולות ובעיות של כלי דם, דימומים קשים שקשה לעצרן וכן בעיות גינקולוגיות רבות של דימומים. כמו כן תחושת גדול מול קטן, וכעסים פתאומיים ללא סיבה. הפיקוס חש עצמו "מעופף" ולא מרוכז, ויש לו תחושה שלא מקשיבים לו. דרך העץ פיקוס (במובנים ההומאופתיים שלו) אנו רואים את האופן בו נוצר הבלבול של נשמה מול גוף. כאשר כלי הדם הם הסימבול הגופני נפשי לתנועת הנשמה בתוך הגוף. כלי הדם מבטאים זרימה של תנועת הנוזלים בכל תא בגוף, ולכן הרשמים או מצבי הרוח וכן המחשבות, משפיעים על המערכת כולה דרך זרימת הדם בכלי הדם – מכאן באה ההבנה שהנפש נמצאת בדם, כלומר הדם ספוג ונושא בתוכו את איכויות האדם או החיה.

"הנשמה אינה נחלקת….היא לובשת גוף כאדם הלובש בגדים….היא אינה נראית ואינה משתנה….. היא אינה נרטבת במים ולא נשרפת באש". (פרק ב' 22-27)

פסוקים הלו מבטאים את המקום החוויתי העמוק ממנו נובע טור שני, ואת גודל המצוקה של הפסד המקום הזה. הפסוק בא להראות את מה שהלך לאדם לאיבוד ואת משימתו העתידית- להחזירו באופן מודע, נושא חשוב שמראה את מהלך הטבלה כולה.

"ואם לא אמלא את חובותיי, יאבדו כל העולמות, אני אהיה הסיבה לערעורם, ואביא ייסורים על הברואים". (פרק ג' 24-25)
אחד מן נושאים המרכזיים של טור שני הינו המחויבות לעשות, אנשים מטור שני הם אנשי עשייה ופעולה, והם חלק מן המערכת והתחזוקה שלה. אדם בטור שני מאמין בעשייה, עשייה הינה חלק מהפילוסופית הבסיס שלו לגבי החיים וחלקו בחברה. אדם בטור שני מחויב מאוד למה שהוא עושה, אנשים אמינים, פשוטים אך פיקחים.

"ואם תחטא עם כל הרשעים, כאשר תעלה על ספינת הידע יצלח בידך לחצות את ים הרוע והחטא". (פרק ד' 36)

עוד נושא חשוב בטור שני, הינו תחושת העשייה הסיזיפית: משא החיים מרגיש ונראה ים אין סופי. לא משנה עד כמה האדם יעבוד או ישקיע, הסוף לא נראה באופק. דבר שניכר בסוף הטור במשפחת האשורניים Fagales)) אשר אצלם העשייה יכולה להיות ארוכה וסיזיפית, ללא קשר בין הפעולה לתוצאה של העשייה.

"האל המבורך אמר – נאמר כי עץ אשוטה (עץ התאנה ממשפחת הפיקוסים) נצחי הוא, שורשיו למעלה וענפיו למטה" פרק ט"ו 1 –

עץ התאנה שייך לטור שני והוא סימבול לשפע היורד מלמעלה, ששם שורשיו, והוא צומח עם ענפיו לכיוון העולם החומרי, סימבול לטור שני בתקופה בא דברים החלו להתעבות ולהתגשם לתוך גבול ותחום ברור מאוד, אך עדיין מקור השפע לכל זה קשור לעולמות עליונים, כלומר לאחדות הראשונית.
בתוך הבהגווד גיטה, מציע קרישנה האל גם כיצד על האדם לפעול נכון בתוך מצב זה של טור שני –

"האל המבורך אמר – גם נטישת הפעילות וגם פעילות היוגי, מובילות לטוב העליון". (פרק ה' 2 )
"אלו המכוננים בשיווין הנפש (על מול התופעות של העולם) הם הכניעו את מעגל הלידות….. אין דופי בו שהוא שווה נפש…. שווה נפש הוא לחוויות החושיות החיצוניות, מוצא את שמחתו בתוך העצמי (חלק אלוה באדם- אטמן)". פרק ה' 19-22

עצתו של קרישנה האל לארג'ונה הינה להיות שווה נפש מול תופעות העולם וכן לפעול בעולם ללא צפייה לזכות בתוצאות מן העשייה. בכך יתאפשר לו לא להיות קשור לפירות הקארמה החומרית, וזה מה שנקרא "עשייה לשמה".

סיכום – הבהגווד גיטה הינו ספר קדוש להינדו, והוא משקף את הנושאים המרכזיים של טור שני בשני מובנים מרכזיים: במובן הפתולוגי וסוגי הבעיות והאתגרים של הטור, ובמובן הרוחני הדן באפשרות להתפתחות רוחנית נפשית לאור הקושי שמעורר טור שני – כפי שקרישנה האל מייעץ לארג'ונה.

שאלה – האם המהלך של העצות של קרישנה האל מתאימות לדור שלנו? האם הדרך היוגית שעליה מדובר הרבה בתוך הבהגווד גיטה מתאימים לזמנינו? שאלות הלו יידונו במאמר נפרד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s