על אחריות ו"יראת חטא"

אחריות מתחילה בתפיסת קיום והבנה מסוימת של האדם את עצמו. כל אדם פועל בעולם פעולות בשלושה ממדי פעולה- מחשבה – דיבור – ומעשה. כל מעשה מתחיל במחשבה, "סוף מעשה במחשבה תחילה", כך שמחשבה אף היא בעלת כוח של פעולה ועשייה שיוצרת אפקט בעולם. למעשה המחשבה היא כוח פוטנטי עצום שיש לאדם, והכול תלוי ברמת הריכוז של האדם וביכולתו לחשוב ללא הפסק והסחי דעת, על מנת שמחשבה תהפוך לו לכוח יוצר ופועל ממש. ככל שיש יותר יכולת שליטה והמשכיות במחשבה מסוימת, כך יש ביכולתו של האדם "לברוא" או ליצור מציאות כפי רצונו ובחירתו, מה שמכתיב את התוצר של יצירתו הינה היכולת לחשוב לאורך זמן מחשבה מסוימת והיא עצמה רצופה וקבועה, ללא הפסק או הסחים. ואז המחשבה נהפכת למציאות כפי כוונתו של החושב. דבר זה מכונה גם "מדיטציה". מדיטציה הינה תרגול של היכולת להחזיק מחשבה אחת לאורך זמן ללא הסחים, כאשר בדרך כלל ההפרעות לריכוז מחשבתי באות מגירויים חיצוניים כגון רעש וכו', וההפרעות היותר קשות ועמוקות באות מתוך האדם, מנפשו ודעתו. רוב התרגול של מדיטציה יעסוק בהפרעות שבאות מבפנים. יש להפרעות אלה משמעות גדולה כיוון שהן חלק ממה שיש "לנקות" ברבדים שונים בנפש האדם, על מנת שלזכות במצב הזה. ומה שיש לנקות קשור לחלק משמעותי ממה שיש על אדם לעבוד על עצמו למען תיקונו הפרטי, תיקון שיכול להיות בכמה רבדים – דפוסי התנהגות שיש לשנות, דפוסי מחשבה שיש לשנות, דפוסי עבר של הרגלים שונים כגון אכילה או צריכה כלשהי שיש לשנות וכך אלאה. כל שלל ההפרעות בתרגול המדיטציה יש חשיבות גדולה והן לא סתם שם כדי להפריע. התבוננות על סוגי ההפרעות או מחשבות שעולות באדם בזמן של תרגול מדיטציה, משקף את שדה העבודה שיש לאדם להתבונן בעצמו, למשל – אם בזמן מדיטציה הנושא שהכי עולה וכביכול מפריע, זה מחשבות טורדניות על אדם שהעליב בעבר, ואז בזמן המדיטציה נושא זה עולה ומציק ולא מניח, ונוצר כמו כעס עצמי של האדם על עצמו "למה לא אמרתי לו כך וכך, ומה לא הגבתי כך וכך, הייתי צריך לומר או להטיח בו כך וכך", זה משקף את דפוסי האדם שיש להתבונן בהם למען שינוי דפוסים (דפוס של הדחקה או נטייה "לבלוע צפרדעים" ביחסים חברתיים) . בדרך כלל שינוי של דפוסים ישנים מן העבר, פותחים את האפשרות לתנועה אחרת טובה יותר ורצופה יותר בתוך תרגול מדיטציה, וכן משפרים את איכות החיים של אותו אדם באופן משמעותי ביותר.
מהו אופן העבודה על דפוסים בתוך מדיטציה? כאשר המגמה הינה שינוי. אופן העבודה הינו בהתבוננות וצפייה מחוסרת תגובה בכל המתרחש, למעשה התרגול המדיטטיבי הינו בהשעיית תגובה רגשית מכל סוג, ורק התבוננות בכל מה שעולה. לסוג זה של תרגול יש ערך רב כיוון שאין מדובר בהדחקה של רגשות, אלא רק בהשעיית התגובה הרגשית. כאשר תגובה רגשית מושעית לזמן מה, נוצר באדם רגש פוטנטי חזק, שאם אותה האנרגיה הרגשית נעה בנפש האדם ללא תגובה או תנועה , היא יוצרת את התשתית לחוויה שמביאה לתבונה ולחוכמה, איכות הכרחית על מנת שליצור שינוי דפוסים אמתי באדם. מהלך כזה של התפתחות מאפשר לכוח המחשבה להיות יוצרת ובוראת.

סוג פעולה שני הינו כוח הדיבור – גם למילה המדוברת יש כוח ליצור מציאות, כדי שמילה מדוברת תצור את כוונתה, יש על האדם לחבר את הכוונה ואת הרצון שמאחורי הכוונה ואת המחשה שמתלווה לכוונה, ולצקת את הכוח הזה לתוך המילה המדוברת, ואז המילים מקבלות כוח עצום ויכולות לעורר שינוי רב. בתפיסה המקראית אלוהים בורא בהיותו מדבר ואומר משהו "ויאמר אלוהים יהי אור, ויהי אור". אלוהים אומר ומיד נוצר מה שאמר. גם באדם יש את היכולת לצור בהגיית מילים, ויכולת זו תלויה ברמת האחדות הפנימית של חלקי הנפש, ככל שיש יותר פשטות ואחידות וחלקי הנפש מחוברים כאחד, אזי יש יותר כוח לדיבור של אותו אדם, פיצול נפשי או ספקות או קונפליקטים נפשיים, לא מאפשרים שהמילה המדוברת תיצור את האפקט שיש בכוחה ליצור. כדי שמילה תהייה עם יכולת הבריאה שלה, על האדם להיום במצב של פשטות כאשר ליבו ופיו שווים. גם כאן יש לרגשות תפקיד חשוב, כיוון שרגש שמצטרף למחשבה ולכוונה יוצר את חווית החיים וכן יוצר תנועה, אם יש קונפליקטים באדם, זה בדרך כלל בספירה הרגשית, כך שרגש לא פטור, כגון כעסים, תסכולים, כאבים מן העבר, מצוקות מכל מיני סוגים, יוצרים את ה"פיצול" בין המחשבה לרגש ולמילה שיוצרת את הקשר הקומוניקטיבי עם הסובב. ולכן לרוב בני האדם אין הרבה תשומת לב לכוחה של המילה, כיוון שיש לרוב בני האדם הרבה סוגי "פיצולים" נפשיים שיוצרים אי אחדות בתוכם, ואי אחדות בנפש האדם הופכת את המילים לחלשות או ללא משמעותיות או ללא תוכן אמתי, דבר שגורם לאי אמונה בססי בכוחן של המילים המדוברות. אך בין אם האדם מודע או לא, יש למילים ולקומוניקציה המילולית שלו עם העולם כוח ומשמעות רבה מאוד. אדם יכול בהיסח הדעת לומר משהו למשהו שפגע בו עמוקות, והאדם המדבר והפוגע בכלל לא מודע לזה שהוא פגע בחברו, ופגיעה זו גורמת לנפגע ללכת לפגוע במשהו אחר, מתוך המצוקה הפרטית שלו, וכך הוא עצמו פוגע באחר, ואותו האחר שנפגע, עכשיו הולך ופוגע גם הוא, וכך העולם מתנהל כגלגל ללא הפסק מפעולות של דיבורים לא מודעים שיוצרים אפקט מתגלגל בעולם כולו. מה שעוצר את הגלגל הזה, זה תהליך של נפש האדם שחוזרת על האחדות, והאדם נהפך לאחד שוב על סך חלקיו, אדם כזה יידע את כוחן של מילותיו ויידע להיזהר מאוד בדבריו.

סוג פעולה שלישי הינו המעשה הפיזי בעצמו של כל פעולה פיזית אשר האדם פועל בגופו. ופעולה פיזית היא למעשה הסיכום של יחסי גוף נפש, כיוון שלא תיתכן פעולה פיזית ללא מחשה או כוונה ורצון או רגש או מילה ודיבור, שקדמו למהלך מסוים של פעולה. ולכן כל פעולה הינה סיכום של מהלך מסוים. במזרח המהלך הזה מכונה "קרמה". משמעות המילה קרמה – "פעולה ותוצאה" כאשר תוצאה הינה הסיבה והשורש לפעולה הבאה וכך לעד. כך שבתוך כל מעשה שעושה האדם יש כבר את המחשבה ואת המילה המדוברת, אפילו אם האדם לא דיבר, מעשיו מבטאים דיבור ובוודאי את מחשבותיו רגשותיו וכוונותיו.

אם כן אחריות הינה ההבנה אל האפקט העצום שיש לאדם בעת היותו חושב על משהו ובעת היותו מדבר משהו ובעת היותו פועל פעולה כלשהי. יש לכל פעולה כזו אפקט שיכול לבנות עולם ולהרוס עולם, ואדם שהוא "ירא חטא" מבין זאת, ומבין את ההשלכות של כל פעולותיו בין במחשבה דיבור ומעשה, על העולם כולו, ומתוך הבנה זו הוא נהפך לירא חטא, כיוון שמחשבה לא נכונה מצדו יכולה להרוס ולקלקל הרבה מאוד. ואדם אחראי או ירא חטא, הוא אדם שמבין את המהלך הזה טוב ועמוק. אדם כזה הוא אדם אחראי.
יראת חטא הינו מושג יהודי דתי אשר קיבל לאורך הדורות משמעות של יראה מי לא לקיים את מצוות ההלכה. וכן היראה מבטאת את החשש מן העונש הצפוי – גהינום – למקרה בו האדם לא קיים את ההלכה ואז הוא נענש וזוכה לטעום את אש הגהינום. הכוונה הראשונית לא הייתה כזו ולא רצתה באופן זה של גישה או נטייה דתית. יראת החטא במקורה קשורה למאמרו של פנחס בן יאיר בסוף מסכת סוטה פרק ט' "זריזות מביאה לידי נקיות, ונקיות מביאה לידי טהרה, וטהרה מביאה לידי פרישות, ופרישות מביאה לידי קדושה, וקדושה מביאה לידי ענוה, וענוה מביאה לידי יראת חטא, ויראת חטא מביאה לידי חסידות, וחסידות מביאה לידי רוח הקודש, ורוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים, ותחיית המתים באה על ידי אליהו זכור לטוב אמן"

דרגת יראת חטא לפי פנחס בן יאיר הינו השלב השביעי בשלבי ההתפתחות של האדם למצב של התעוררות מלאה, הוא השלב שהוא נכנה "תחיית המתים" (עד לדרגה זו כלום נקראים מתים או ישנים) כאשר הדרגה שהוא מכנה "יראת חטא" הינו שלב בו האדם נהפך למודע על כוחו ועל יכולותיו לבנות או להרוס, ולכן הוא נהפך לירא חטא, מחשש שמה יהרוס את מהלך כוונתו של הבורא. יראת החטא משקפת את הבנתו שהעולם בתוך תהליך התפתחותי, ושלו יש חלק פעיל בתוך האבולוציה של העולם, דבר שניכר היטב מן האחריות שהוא מודע עליה בכל שלל פעולותיו.