טור שני: אספקטים תרבותיים – התפתחותו של מיתוס (חלק ג')

המילה מיתוס– משמעותה ביוונית לספר סיפור, לספר על משהו. המיתוס הוא דרך לגבש לאום או קבוצה סביב רעיון כלשהו שסובב סביב דמות מרכזית, שניצבת לבדה במרכז הסיפור המיתי. דמות זו נהפכת לדמות המייצגת משהו בעבור הקבוצה כולה. ברוב המקרים הדמות מיוצגת כגדולה מן החיים, עם כוחות על ויכולות מיוחדות שיש בכוחן לשנות חיי אדם וכן לשדד מערכות בטבע. סביב הדמות המיתית נוצרת תרבות שלמה של טקסטים, טקסים עונתיים ואורחות חיים המגבשים לאום עם ייחודיות מסוימת. לכן הגיבור המיתי חייב להיות בעל תכונות אלוהיות או קרובות לכך, ויש שהגיבור הוא חצי-אל, כמו אכילס במיתולוגיה היוונית. הגיבור המיתי מייצג בסיפורים סביבו את מבנה הערכים של התרבות הנבנית סביבו. בעלילות גלגמש למשל (דמות מיתולוגית מן התרבות השומרית) הוא נחשב לבן אלים ויש לו כוחות ע,ל ולמרות היותו בן אלים עם כוחות מיוחדים הוא יוצא למסע שבו שאיפתו המרכזית היא להשיג חיי נצח. דבר זה מלמד משהו על אופייה של תרבות שומר, תרבות עם כוח רב ששואפת לצבירת כוח נוסף על מה שכבר יש לה, עד לדרגה של רצון להפוך לתרבות נצח.

תהליך יצירת המיתוס בתרבויות קדומות קשור למסורות "מספרי הסיפורים". למספר הסיפורים היה תפקיד מרכזי בתוך השבט או במעבר משבט נודד לתרבות שמשתרשת במקום אחד. הוא היה אדם עם זיכרון מופלא שהיה יכול היה לחזור על אינספור פרטים שקיבל מאבותיו, במשולב עם יכולות משל עצמו להוסיף ולסגנן את הסיפורים. היה לו כוח מגנטי – כמעט כמו מהפנט את שומעיו. אופי הסיפורים שלו היה אפי – וכן שירה או סיפור בחרוזים בצירוף של מוזיקה קצבית לסיפור, כמו תוף קבוע ברקע. לעתים היה מצרף ריקוד לתוך מהלך הסיפור. סיפור הסיפורים היה מקצוע חשוב מאוד בתרבויות קדומות, ולמספר היה תפקיד חשוב בהעברה של תוכן תרבותי ושל חוויית התוכן שנצרב בשומע בכל חושיו, עד לדרגות של אקסטזה ממש. מספרי הסיפורים קיבלו מעמד של מחזיקי תרבות, ויש מסורות שבהן היו נפגשים פעם בשנה כל מספרי הסיפורים, ומתחרים ביניהם מי מספר באופן הכי משכנע. בדרך זו הם גם הנחילו את הזיכרון הקולקטיבי של קבוצת הלאום שלהם בדרך השינון, שהייתה לדרך מרכזית בשימור ידע ובהעברה של ידע מדור לדור. הסיפור עצמו נהפך לממד להעברה של ידע, כך שכל סיפורי העבר מן המיתולוגיות הן מסורות של העברת ידע מסוים מן העולם העתיק.

סביב הדמות המיתית נוצר מעגל של אורחות חיים ותרבות שהדמות המיתית היא מרכזה.

האופן שבו דמות נהפכה למיתית קשור ישירות לתקופה שמתאפיינת על ידי הטור השני. אפשר לקרוא לזה "הפסיכולוגיה של טור שני". טור שני מתחיל בצמצום החלל האינסופי לתוך גבול, ובתחילתו יש תחושת חוסר וודאות לגבי מקום בו האדם נמצא: האדם חש שהוא נמצא בין שני ממדים, כך שהוא לא פה ולא שם, דבר מבלבל מאוד הגורם לחוסר וודאות עם הרבה פחדים וחרדות מחוסר אחיזה בקרקע. אך יש גם פתיחות מחוסרת גבול שמאפשרת לחוות דברים בממדים שונים של המציאות, כגון הממד האסטרלי או הממד של כוחות טבע או כוכבים. אפשר ללמוד זאת מן הקנביס, הצמח שפותח את הטור השני: בתחילת הטור יש התפתחות של רצון אך ללא ידיעת הכיוון, דבר שגורם לתחושת בלבול גדולה, עם פתיחות שטיבעה התמזגות עם מה שמסביב. הבלבול נובע מן הצורך לגבש משהו מוצק עם צורך לתנועה ולשינוי שנולד בתוך טור שני, אך ללא ידיעה ברורה מספיק באשר למהלך הדרך.

מן הזווית התרבותית בזמנים הללו בהיסטוריה אנו רואים מצב פסיכו-תרבותי שבו האדם חשוף ומתמזג עם הסובב, וכך הוא חווה את כוחות הטבע בעוצמה רבה. עם התפתחות כוח הרצון הפרטי באדם, יש לו כעת יכולת לשייך את החוויה לעצמו ו"לעשות" איתה משהו, כלומר, להעביר את החוויה של כוחות טבע לדבר הנמסר לאחר, או להפוך חוויה של גרמי שמים לדבר שמצרף את חבריו לאותו העניין, עד שחוויה מסוימת נהפכת למוקד מרכזי בתוך האדם או הקבוצה.
אין לשאול בתרבויות בטור שני לגבי האמיתות או האובייקטיביות של החוויה, כיוון שמראש היא סובייקטיבית וקשורה למפגש של האדם החשוף עם הטבע בנוכחותו המלאה. אם נקודה זו מובנת עד תומה, מתברר שכל הסיפורים המיתיים וכל הדמויות המיתולוגיות היו אמיתיות. הן היו אמיתיות ביחס למצב ההתפתחותי ולכלים הנפשיים שהיו אז דומיננטיים. אם נקודה זו מובנת היטב, כל הסיפורים הקדומים, שנשמעים כמו סיפורי פיות לילדים, מתארים את המציאות האמיתית באופנים שלנו כבר אין יותר נגישות לממדים כאלו. כל הסיפורים המיתולוגיים היו אמיתיים, ולא משנה עד כמה הם נשמעים פנטסטיים. הם מתארים את מה שאנשים בתקופה ההיא ראו וחוו, ונתנו להם מילים וצורה באמצעות סיפורים מלאי עושר דמיוני, שהפך את הסיפור למשהו בונה תרבות. דמות כמו גלגמש מתארת את חוויית האדם כיכול וכמסוגל, דבר שנפתח בטור השני כהתפתחות מטור ראשון. גלגמש הוא בן אלים, משום שאנשים חוו בזמן ההוא את הכוח הנשאב מן הטבע או הכוכב ככוח על ללא סוף וללא מגבלה, דבר שרואים דרך העצים החזקים בהמשך הטור, וכן את המושאים המרכזיים שהם מעוררים – גבול, יכולת עמידות, לקיחת אחריות, יצירת חלל והתפשטות. כל אלה גורמים לתופעות בעור ובעיות בתנועת נוזלים, בעיות הורמונליות וכן בעיות כבד ושלד שריר.

הנקודה המרכזית היא שכל סיפורי המיתולוגיה וסיפורי המיתוס המשויכים לטור שני,ֿ הם נכונים, אך יש לדעת כיצד לקרוא אותם. הדרך היא באמצעות ההבנה של השפעת כוח טבע על האדם עד לרמה שהאדם נהפך לדבר שהוא חווה. האינטרפרטציה של אותו אדם לחוויה שהוא חווה היא הדבר שנהפך למיתולוגיה.
בדרך כלל הידע שמועבר דרך מספרי הסיפורים הוא ידע אינטואיטיבי של כוחות טבע והשפעתם על גוף האדם ועל נפשו, ולכן ברוב המיתולוגיות ממשילים את הכוחות הללו לאנשים, ומפגשים בין אלים שהם בני אדם מייצגים כוח מסוים בטבע, שהאדם שחווה אותו המשיל אותו לאל עם נטיות ואג'נדות מובהקות, כמו שרואים במלחמות של האלים היווניים זה בזה. הם נלחמים, משקרים, נואפים, עושים מניפולציות זה על זה. כל זה הוא משל לכוחות טבע מסוגים שונים, והמפגש של כוחות טבע עם האדם יוצר אצל האדם תחושת שייכות לכוח מסוים. לכן האדם נותן לכוח זה המשלה אנושית. להבין מיתוס ומיתולוגיה פרושו להבין את הקשר בין האדם לעולם במובנים רבגוניים מאוד, ואת ההשפעה ההדדית בין אדם לטבע. מי משפיע על מי – האדם מושפע מן הטבע או משפיע עליו, מה היחסיות בין השפעה ההדדית ומהו התוצר של השפעה הדדית הזאת.