טור שני – אספקטים תרבותיים – הכוח המדמה – חלק ב'

תרבויות מסופוטמיה הינן מן העתיקות הידועות לנו, שומר הינה ממלכה קדומה אשר כתב היתדות הראשוני מיוחס לה. (שומר נחשבת לתרבות המסופוטמית העתיקה ביותר) כתב היתדות התחיל בסימני ציור שסימלו את מה שהאדם רצה להביע, כך שהכתב הראשוני היה כתב סימבולי ציורי שפונה לדיונו של הכותב והקורא. דבר זה משקף רבות על אופייה התרבותי של שומר, תרבות שחווה את המציאות דרך כלי הדמיון. (חשיבה לוגית או קוגניטיבית התפתחה מאוחר יותר) בתחילה היה לתרבות השומרית יותר מ2000 סימנים שהראו או ציינו משהו, ובהדרגה הסימני כתב הצטמצמו ל600 סימנים. (גם בסין אופיו של הכתב הקדום היה באמצעות של ציורים שציינו משהו – דבר מעיד על אופי תרבותי דומה שכן שתי תרבויות אלא שייכות לטור שני) הדמיון ככלי מרכזי לחוויית המציאות מאפשר גישה לרבדים בתוך האדם וכן מחוצה לו שהיום הם לא זמינים לתרבות שלנו.

כל סיפורי המיתולוגיה ושלל המצבים ואנו פוגשים בתוך הדינמיקה המיתולוגית, הייתה אפשרית עקב דמיון מפותח מאוד, היום דמיון נתפש כדבר ילדותי או לא מציאותי או חורג מן הגבולות של המציאות למשהו לא נכון ולא שייך שלא צמוד לעובדות, או שתפיסה עם דמיון שייכת לסופרים ומשוררים, אנשים שממילא אינם מחוברים למציאות כל כך, ולכן קשה לנו בתרבות הנוכחית להבין את כוחן של תרבויות שנשענו בתוכנן התרבותי על סיפורי מיתולוגיה הבנויים על כוח הדמיון. כוח הדמיון – כאשר הוא פתוח וחווה וכאשר יש בוא קצת מן ההתבוננות, הוא כוח התנסותי עצום שמאפשר גישה למקומות ולמצבים שנראים "דמיוניים". גם היום – לחוות דבר במלואו וכן להבין דבר במלואו, יש צורך במידה כלשהי של כוח הדמיון. ללא דמיון כלל, אין תחושת חוויה מלאה, ומה שהאדם יודע – יהיה דבר יבש ונטול חיים. הכוח המדמה שבאדם הינו הכרחי להתנסות מלאה במשהו. יש חשיבות עצומה לפרופורציות של חלק זה ועד כמה הוא פעיל על חשבון חלקים אחרים, אם רק הוא עובד, אזי האדם חי "בסרט" כמו שאומרים היום, או שהוא מסוגל לפתח תרבות מיתולוגית, אם החלק הזה מאוזן בין שאר חלקי הנפש, אז יש לאדם כלי התנסותי הכרחי לעבודה מלאה של המערכת, על מנת שלהשיג אמיתות באמת.

בתרבויות מסופוטמיה הדמיון היה חלק פעיל ודומיננטי כך שדבר זה אפשר את התפתחותן של סיפורים שנראים פנטסטיים. כדי להבין יותר טוב את המיתולוגיות ואת הסיפורים המיתיים שנמצאים במקביל גם בסיפורי המקרא, (בעיקר בפרקים הראשונים עד לראשית י"ב-א', סיפורו של אברהם אבינו, שמתחיל ב"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, לארץ אשר אראך" שהוא עצמו גדל בתרבות מסופוטמית) יש להיפתח לתפיסה של המציאות מתוך הדמיון. (בשעה שבטור ראשון התפיסה הינה – תפיסת חלום, בטור שני התפיסה הינה תפיסת הדמיון)

כשאר כוח הדמיון פעיל במרכז יחיד באדם, אזי היכולת של האדם להתמזג עם כוחות טבע (כגון חיות או מקומות או מצבי טבע משתנים – יום ולילה, עונות, תנועת הכוכבים) נהפך לדבר בזמין לו עד לכדי סימביוזה מלאה עם הדבר שאתו הוא בקשר, דבר שיכול להביא לחוויה מלאה של הדבר וכן לאיבוד זהות שלו את עצמו, המרכז של עצמו נאבד לו לטובת הדבר שאותו הוא חווה, כגון אדם שיצא בירח מלא לדוג בנהר, ומראה הירח המלא היה חזק כל כך, עד שכוחו של ירח מילא אותו ונתן לו את הכוח לדוג יותר בהצלחה, וחוויה זו הייתה כל כך משכנעת ומלאה, עד שאותו אדם חזר לכפר עם שלל גדול של דגים, ומתוך חוויה זו הוא שכנעה את כל הכפר על כוחו המהולל של הירח, וכמה כדאי לצאת בירח מלא לדוג וכדאי יותר מזה להכין את הקרקע הפנימית לקראת מפגש עם הירח, וכדאי גם לתת לירח מנחה כלשהי כדי לשכנע את הירח לתת יותר מכוחו לאותו האדם, וכך להרוויח יותר כוח הבא מן הירח, על מנת שלהשיג יותר יבול דגים. ולאחר מכן אנשים בכפר ששמעו את הסיפור ולגמרי השתכנעו בו, גם הם באו ועשו פעולות דמות וראו את כוחו של הירח והחלו לתאר זאת במשלים ובסיפורים, דבר שהוסיף נופח חזק ומרשים לחוויה כולה. וכך הכפר כולו החל כל ירח מלא לפעול פעולות שזורי סיפורים מרטטי נפש, ומרובי פעולות למשיכת כוחו של הירח, כדי לזכות במשהו מכוחו להרוויח איזה כוח נוסף, כוח מעצים את מה שיש לאדם במצע חוויתי ראשוני.
והינה תחילתה של תרבות מיתולוגית ושל מה שנקרא לאחר מכן "עבודת כוכבים ומזלות". ברבות הימים תרביות אלא שיכללו מאוד את הפולחן ואת הטקסים, למנהגים מחזוריים כגון "הנשים המבכות על התמוז" טקס קדום מאוד שמקורו ב"מותו" של האל ובתחייתו לפי רצף העונות והיבול השנתי של דגנים וגידולים חקלאיים אחרים. כמו כן המיתולוגיות נהפכו לדרך תקשורתית המאחדת לאום ונותנת לו ייצוב תרבותי, לשון, מטבע, ועוד. אין לזלזל בכוחן של מיתולוגיות, הם יושבות בתוך המבנה הארכיטיפי של התודעה האנושית, ויש לדמויות המיתולוגיות משמעות עצומה, כאשר היכולת לראות את מקומו של דמות מיתולוגית כגון "גלגמש", תלויה בפתיחותו של הכוח המדמה שבאדם.

רובן של המיתולוגיות מן העולם העתיק, עוסקות בקשר עם כוחות טבע, ובעיקר עם כוחות הכוכבים ותנועת גרמי השמיים. לתרבויות אלא הייתה יכולת מרשימה מאוד לקלוט ולהרגיש ולהמחיז לתוך שיר או סיפור (שנהפך לאחר מכן למנהג ולטקס "טליסמאות") את ההתנסות שאותה הם חוו, כך שרוב במיתולוגיות עוסקות בכוחות הכוכבים, ובקשר ההדדי שיש בין כוכב לכוכב. רוב סיפורי המיתולוגיה היוונית הינן ביטוי לכוחות אלא, כאשר כל אל מבטא את כוחו של הכוכב, ולכן שמות הכוכבים עדיין היום קרואים לפי שמות יווניים כגון – ונוס, אלת היופי, על שם הכוכב ונוס, ומרס , אל המלחמה על של כוכב מרס או מאדים, שכוחו הינו כוח אדום, חזק מעשי, מלחמתי, ענייני. יופיטר, כוכבו של ראש האלים זאוס, שקרוי על שמו – כוכב צדק, וכך הלאה. בתרבויות קדם היה אף זמנים בשנה וכן טקסים ברורים למשיכת כוחו של כוכב מסוים (כאשר כל זה הינו פיתוח תרבותי של החלק באדם הנקרא "הכוח המדמה")

כך שטור שני, מבטא את הכוח המדמה שנהפך לתרבות. כלומר מה קורה לאדם שהכוח המדמה שנהפך לחלק החזק והמשפיע ביותר על המערכת כולה, חלק שמעצב את כל ישותו. דבר זה ניכר היטב במצח הקנביס שמופיע בתחילת הטור, כאשר האפקט של קנביס על המערכת התודעתית זה דרך הכוח המדמה. ובהמשך – עצים עם שורשים חזקים ועמוקים, דבר שמבטא את ה"קיבעון" של תפיסות הכוח המדמה. הנושאים המרכזיים שעולים מן העצים הגדולים בטור שני – הינן יצרת גבול, הכוח לשאת משא, אפילו עם המשא לא ריאלי ולא בהכרח משרת את המטרה, וכן יכולת סיבולת גבוהה מאוד, עם יכולת הדחקה של סבל כמו שרואים ב"עץ האלון", דבר שמסתיים בבעיות כבד, עור ועצמות. המאמץ של הטור השני ליצירת גבול, הינו עקב טשטוש התחושה הפנימית ולכן מופיע צורך חזק לייצר גדול מתחם זהות, על מנת שלייצר חווית עצמי.