"ואני תפילתי" (תהילים ס"ט, י"ד)

משחר ההיסטוריה ועד היום, כל הדתות כולן, ללא יוצא מן הכלל, הרגילו את מאמיניהן להתפלל. לכל דת או פילוסופיה יש דרך משלמה וייחודיות של אופן התפילה וסידורה. לעתים תפילה נקראה בשמות שונים, כגון פולחן, עבודה, תהליך ועוד. ואולם המהלך הנפשי נשאר זהה – התכוונות נפש האדם לכוח גבוה ממנו. לכל דת או דרך היו מגמה ותכלית, מה שהיא רצתה להשיג בכוונה את מאמיניה אל התפילה או לכל פולחן אחר שתפילה היא חלק ממנו. לפי ההגדרות הפנימיות של כל דת נוצרו גם הדרכים לסוגי העבודה שבה האדם מתפלל.

לעתים האקלים הביא דת כלשהיא לייצר טקסיות מסוימת או פולחן מסוים, ואולם כוונת הפולחן הייתה זהה. לדוגמה, ההבדלים בין האסקימואים לבין שבטים אפריקניים: שניהם חיים חיי שבט ויש להם טקסים מובנים, המותאמים לאקלים ולמה שהוא מאפשר. יש שתרבויות כיוונו למקום באדם שעליו לחשוף וכך להגשים את תכלית חייו כפי שהם הבינו אותה. למשל, הדרכים המזרחיות של היוגה והבודהיזם, שכרוכים בהן תהליכים של עינוי עצמי שנועד לטהר את מה שצריך לנקות כדי לחשוף את הרובד הבסיסי והעמוק של טבעו האמיתי של האדם. יש שהפנייה בתפילה היא כלפי כוח טבע כלשהו, כמו בדתות הפוליתאיסטיות שבאו מן העולם העתיק (להן נותר רמז במיתולוגיה היוונית). יש שהפנייה בתפילה היא לאל אחד, כמו שאנו מכירים מדתות מונותאיסטיות. ההבדלים בין גישות אלו נמצא בדרך שבה כל דת הבינה את השאלה הגדולה – מיהו האדם ומה היא תכליתו. לפי התשובות לשאלות הללו גדולי הדת "המציאו" פולחנים שונים על מנת להשיג ולממש את התכלית שהם רצו. כך יצא שכל דת מנסה לבנות אדם עם כיוון מחשבתי ורגשי שמתאים למה שגדוליה הבינו.

עיקר העניין הוא שתפילה זו דרך שהכול שהולכים בה, נעזרים בה או נדרשים אליה. למעשה, אין זה משנה באיזו גישה או דת תתבונן, תמיד תמצא שם צורה של תפילה. כך שהיסוד הבסיסי ביותר בכל התפיסות, והמשותף לכולן, הוא פשוט הצורך בתפילה.
מהי, אם כן, התפילה? ומהי הפעולה שהאדם עושה בפנימיותו בשעת התפילה?
תפילה היא תפיסת היסוד של האדם את עצמו. לאדם המתבונן בתנועת הקיום ובמסלול חיי האדם והטבע הרחב יש פליאה והתפעמות טבעית מגודל הדבר וההרמוניה המופלאה שיש למכלול העצום הזה. אדם שרואה את זה ישאל באופן טבעי מה מקומי ומה תכליתי בתוך כל זה? ושאלתו זו תתגבש לכלל תפילה. כמו כן, הידיעה שתתגבש בנפשו עקב התבוננות כזאת תביא עמה את התפילה. תפילה מבטאת את המודעות של האדם למקומו בתוך המכלול של החיים. בתפילה יש הבעת צניעות והתכופפות על מול הנשגב והנתפס חלקית. תפילה אם כן היא ביטוי לפרופורציה של מקומו של האדם על מול הנצח, מהי היחסיות ומה הוא אופן הקשר האישי בין הזמני לנצחי. והאדם שמתפלל מבטא את ידיעתו ותפיסתו את עצמו ביחס למקום זה.

מהי הפעולה הפנימית של האדם שמתפלל?
יש הרבה דרגות בתפילה, וכולן קשורות באופן ישיר לדרגתו של האדם המתפלל וכן ולהבנתו את מה שהוא עושה. אך יש קווים מנחים, והנקודה המרכזית היא השאלה מדוע יש תפילות שנראה כי התגשמו וכאלה שלא נענו כלל. האם הבעיה היא במתפלל או שהיא אצל מקבל התפילה? האם הבעיה היא המתפלל עצמו – כגון רצון להשיג כוח על האחר או להשיג לעצמו טובות הנאה כלשהן, או האם היא בידיעה איך להתפלל, בשקט או בקול רם, באמירת מילים מסוימות או בדיבור ספונטני, במדיטציה כלשהי או בהתבודדות. כל הדרכים טובות ויש עוד דרכים רבות אחרות, שכן יש בעולם סוגי אדם רבים מאוד, ולכל אדם האופן שנכון לו. עיקר העניין שהתפילה מאגדת את כלל חלקי נפשו של האדם לאחד. ואם כל האדם על סך חלקיו מתחברים כאחד ורוצים כאחד דבר כלשהו, אזי תפילה כזאת מייצרת מציאות ונענית מהר. לא כל תפילה נועדה להשיג דבר מה. יש תפילות שמטרתן להשיג מצב תודעתי מסוים, כגון אחדות פנימית. האחדות הפנימית של הכללת חלקי הנפש ליחידה אחת היא ה"סוד " מדוע תפילה אחת נענית ואחרת לא.

אנשים רבים מתפללים כאנשי עסקים – "תן לי את מה שאני מבקש, ואני אחזיר לך בכך שאקיים את מצוותיך או בכך שאתן לך את אמונתי ואת לבי". זו תפילה חלקית ולא רצויה, על אף שגם לה יש מקום והרבה אנשי דת מעודדים כוונה כזאת, מתוך תפישה שתפילה שהיא לא לשמה תוביל לאחר מכן לתפילה שהיא לשמה, וכלומר בניית ההרגל לשטח התפילה של אדם אל מול בוראו. אך המהלך הנכון בתפילה דורש עבודה פנימית, שהיא ההכרות של האדם עם עצמו וחשבון נפש מתמיד על דרכיו ועל אורכות חייו, כאשר התפילה הינה דרך ההיכללות והחזרה על האחדות. תפילה הינה "הדרך", היא המהלך של האדם לעבור ממצב של כלפי העולם למצב של כלפי עצמו, ומשם למצבים נוספים שמחייבים לעבור דרך האחדות, ואז האחדות היא זו שמכוונת .

בתוך תהליכי תפילה עולה אף שאלת הרצון ככל שיש באדם יותר חלקים בעלי דומיננטיות, יש בו יותר רצונות. לכל חלק יש רצון ומאוויים. וכך שנוצרים באדם קונפליקטים רבים שהם תוצר של רצונות מנוגדים עם שורשי נפש מנוגדים. אדם שמביא עצמו כך אל התפילה ייתקל בקשיים רבים. תפילה היא הדרך שמובילה אל האחדות, ויש הרואים בה את הדרך אל כור היתוך נפשי, שבו האדם מיטהר, מוציא את מה שאיננו רלוונטי ומשאיר את מה שכן. יש שמנחים את האדם ל"תרגול" יומי של תפילה באופנים שונים – כגון עצירה מודעת, התבודדות, מילים שיש לומר או סוגי התבוננות במהלך היום. כל זה חשוב מאוד. הדרך להיכללות היא דרך שזקוקה לזמן ולתשומת לב רבים, ותמיד יבחר לו האדם את הדרך ואת התפילה שנכונות למידות נפשו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s