אנקדוטות בטור החמישי בטבלת הצמחים

הטור החמישי עוסק בשלב שבו נרכשת מודעות של האדם אל מחוץ לעצמו, מחוץ למה שקרוב אליו. במובן זה מופנה בטור החמישי מבטו של האדם אל העולם, אל מה שאחר ממנו. מתוך תהליך זה, בו מוגדר באופן סופי כל מה שהוא אחר, מוגדר גם כל מה שהוא "אני" – כחלק מתהליך התפתחותו של האדם ("צא ולמד").

משום כך, טור זה נקרא גם טור ה"דרך": הדרך שהטור החמישי מציע היא הדרך שאדם צריך לקחת עליו על מנת להתפתח לאינדיווידואל, על מנת שכל מה שייחודי בו יוכל להתפתח. לאו צ`ה אומר שכל מסע של אלף מייל מתחיל בפסיעה הראשונה. ואולם לעתים הפסיעה הראשונה היא הקשה מכול, הקפיצה הראשונה לתוך המים, חוסר הידיעה איך יהיה בתוך המים (וצריך ללמוד לשחות). ההתחלות קשות, ולאחר מכן נעשה קל יותר: תוך כדי תהליך הלמידה האדם לומד להכיר בבעיות, מגדיר את עצמו וזוכה ביתרונות שקשורים לדבר שנבנה בו עקב המאבק הממושך.
הדרך היא המסלול שעל האדם לעבור כדי לרכוש את מקומו החדש. הדרך מתחילה ממשאלת לב – הלב חש את מה שהשכל אינו יודע להבין ולתרגם, והוא המנחה את המהלך. ואולם בטור חמישי התודעה המבטאת את מודעות האדם בשיאה מתחילה לדכא את הלב, וכך לרוב משאלת הלב מתפוגגת לאיטה במהלך הדרך ונשכחת (ואכן, בעיות לב נמצאות כבר בתחילת הטור, בסדרת הוורדניים). תהליך השכחה נובע מאופיו של הטור החמישי, שקורא ליציאה של האדם מעצמו. למען התפתחות והוספה של כוחות הנדרשות לו. היציאה החוצה של האדם מעצמו כרוכה בשכחה עצמית כך שתוכל להיות דרך בא האדם ילך ודרכה ירכוש את כוחותיו.
הדרך שהטור חמישי קורא אליה הינה פיתוח כלים, איכויות ומיומנויות הנדרשים לאדם על מנת לצעוד קדימה ולממש את הפוטנציאל הפנימי האמיתי שלו.

הטור החמישי קורא למאבק – המאבק הפנימי של אדם בעצמו, מאבק שמביא לחיכוך בין המודע של האדם לבין מה שצפון לו בעתיד, כלומר בדרך שעל האדם לעשות על מנת שיבנה בתוך עצמו יסודות שעדיין אין לו. למשל, אדם שרוצה להיות ארכיטקט, והוא בנטיותיו בעל נפש פיוטית, יצא כעת לדרך של בניית כישורים שאין לו באופן טבעי, ועליו לעבוד קשה ולמתוח את גבולותיו למקום חדש כדי להגשים את חלומו – להיות ארכיטקט. טור מספר חמש עוסק בעבודה קשה. נראה במקרה שהאדם משקיע הרבה עבודה להשיג את מטרתו – בין אם היא להיות גנן, יוגיסט או איש עסקים.

לכן תהליך זה נקרא ה"דרך": היציאה למהלך שקורא לאדם לבנות איכויות שאין לו. יש שני סוגי יציאות ל"דרך". האחת הולכת כלפי העולם – דרך רכישת מקצוע, מעמד או כל דבר אחר של העולם. הדרך השניה היא הפנייה של האדם כלפי עצמו ("בוא וראה"). דרך זו אינה נראית לעין, איש אינו יודע עליה והאדם לא יקבל שום ציון לשבח על הישגים בדרך זו. אין מי שיכיר בה, ואין בסופה תעודות. זוהי דרכו של יחיד, דרך של הפריה נפשית שרק האדם לבדו יודע אותה והיא מגדירה אותו מבפנים – ובזה שכרו. אם יש שותפים לדרך הפנימית – זו ברכה גדולה. לרוב אין. הנחמה שבאה לאדם ההולך בדרך היא עצם הזמן שעובר: יש קסם בדבר – ככל שהאדם מתקדם, נפתחות לו דלתות שלא היה יכול לשער ולחלום עליהן, ולכן עצם ההליכה בדרך מביאה איתה ברכה שהופכת למזון ולנחמה להולך בה.
הטור החמישי מאמין בעבודה, וצריך את העבודה על מנת לבסס את זהותו ואת התוכן הפנימי שלו, שמושג בעבודה. לכן אנשים מטור זה הם אנשים עושים, אנשים עובדים שמעריכים עבודה ומוגדרים על ידי עבודתם. לאור זה נבנה אצלם מבנה ערכי מוצק מאוד שמבוסס על הפרודוקציה שבאה בזכות העשייה, עשיית יתר. היא גם יכולה להיות פתולוגית. עשיית יתר מביאה לתנועתיות מרובה ולחוסר שקט, למצב שבו האדם אינו יכול לנוח ולהרפות. מצבים אלו נהפכים לנטיות אובססיביות שבאות לידי ביטוי בכל תחום בחיים בטור החמישי.

בסופו של הטור, במשפחת הסוככיים, יש לאדם נוקשות וקיבעון מנטלי, חוסר יכולת להשתנות וקושי גדול לראות אופציות נוספות. הריפוי למצבים אלו נמצא ברגש ולא בשכל, מאחר שהפתולוגיה המתפתחת היא דיכוי של הלב, דיכוי שהחל בתחילת הטור, בתחילת התהליך (בוורדניים).

מאחר שבטור חמש מגיעים לשלב שבו המודעות נדרשת במלואה כדי להתבונן בעולם, לראות אותו כמות שהוא ולהגדיר את עצמנו כמה שאנו בנפרד, יוצא שהנקודה המרכזית שנבנית וגדלה בתוך הטור החמישי הינה התודעה, השכל הקוגניטיבי, השכל כאיכות שדרכה העולם מובן ומפוענח. אם השכל עובד ככלי שרת למערכת כולה, אזי יש לאדם הכלי הטוב ביקום למען ההבנה ולמען הבירור, אך אם השכל הופך למוקד המרכזי והיחידי שקיים באדם ומדכא תפקודים נוספים של המערכת, והאדם נעשה מנותק ורחוק, קר וביקורתי, נטול חסד ואהבה. ואם החסד והאהבה חסרו, מה ייוותר לו לבסוף? רק שכל. ושכל לבדו הוא בדידות כואבת.
אלמנט נוקב בתוך הטור הוא הפיצול בין יסודות נפשיים, בין התודעה לבין הרגש, ולכן יש להליכה בטור שתי אפשרויות – הקשה והרכה, העגולה או הישרה, המפצלת או המאחדת. מה שקובע אם כך או כך תלוי בסינרגיה הנכונה שבין רובדי הנפש. הפיצול השכיח ביותר היא הנטייה של האדם לאהוב ולקדם חלקים מסוימים בתוכו, אלה שיהפכו ל"מודע" שלו. חלקים אלו, שהוא בעצמו מגנה או חש מולם מבוכה וחוסר אונים ומדכא, החלקים שבין רובדי הנפש יהפכו ל"לא מודע" שלו. הנטייה לאהוב חלק נפשי מסוים (כגון ההופעה החברתית) ולשנוא חלקי נפש אחרים (כגון מיניות או חוסר ביטחון) היא הנטייה שקרויה "פיצול" והיא היוצרת חלק גדול מהפתולוגיה בטור זה.

מסעו של הטור החמישי מבקש להציע ריפוי של דרך האמצע, הדרך שבה האדם חי עם סך חלקיו (תודעה, רגש וגוף) באופן מודע ולא מודחק, באופן שמכיר את היתרונות של כל חלק וחלק ויודע כיצד להשתמש בהם, באופן שיש קשר ואינטגרטיביות של הכול בכול. בתוך דרך האמצע האדם נחשף לממד חדש בתוכו – ממד שנולד עקב פעולה נכונה של המערכת שלו – ולרוב זה דבר חדש. כשהלב פועל במערכת כאילו רק הוא קיים, והכליות מתפקדות כאילו רק הן לבדן קיימות וכן הלאה, יש באדם בלבול גדול שסופו מחלה. כשכל חלק נותן את עצמו ואת חלקו כך שהכול עובד ביחד כאחד, אז מופיע באדם גורם חדש. הגורם החדש הוא תוצר של פעולה נכונה והרמונית של האורגניזם, שמתבטא בשקט, תבונה, יצירתיות והתחדשות.

נכתב בשיתוף עם מיכל יקיר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s