1 התבוננות בצורתו החיצונית של המטופל – נפש האדם בירידתה, לובשת על עצמה גוף. גוף זה הוא ה"אנייה" שבה האדם מפליג עד ליום מותו. גופו של אדם, על כל פרטיו, מלמדים על איכויות נפשו. יש להתבונן כיצד הוא נראה – ארוך או צר, עם פרופורציות בגופו או לא, גפיים ארוכות או קצרות ביחס לגוף, מבנה היציבה – שפוף או זקוף, מכונס או עם חזה כלפי חוץ. כל אלו נותנים אינדיקציות על האופן שבו האדם מרגיש כלפי עצמו, מהלכי חיים משמעותיים שהשפיעו ונחרטו בו, וכן נטיות יסוד הבונות את מבנה האישיות של האדם. לאחר מכן יש להתבונן על תווי הפנים. נושא זה הוא תורה שלמה ורחבה. גם כאן קיימת חשיבות רבה לפרופורציות בין צד שמאל לימין, ולאחר מכן כל הפרטיפ של תווי הפנים – עיניים וגבות, שפתיים וכדומה. קיימת אף משמעות רבה לצבעים המופיעים על הפנים באזורי החושים, אם העור נראה בוהק או דהוי וכהה. ספרים רבים נכתבו על נושא מרתק זה, אך מתוכם קשה ללמוד. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שפרט כגון גבות עיניים המחוברות כקו אחד משקפות על פי כתבים שונים נטייה יצרית חזקה, אך לדבר זה יש משמעות שונה מאוד מאדם לאדם. כשפרט כזה נבחן לאור המכלול של כלל הופעת האדם, אי אפשר להסיק רבות על האדם עצמו. המשמעות של גבות מחוברות אצל אדם עם גוף צר וגפיים ארוכות שונה לגמרי מגבות מחוברות בגוף רחב וגפיים קצרות. לסיכום, על המתבונן לפתח אופן ראייה של פרטים וצירופם לשלם, ואז – להבין מהי משמעות השלם ופרטים שחיים בו. התבוננות על גופו ופניו של אדם נותנת אפשרות להבין תכונות יסוד של האדם, וכן מהלכי חיים שנחרטו על פניו ויצרו קווים שמבטאים זאת (חלקים של נושא זה נמצאים בתורות שעוסקות ביחסי גוף נפש, מה שידוע בשם "הקשר הפסיכו-סומטי").
2 . הקשבה לקולו של המטופל. לפני שמקשיבים לתוכן הדברים של האדם המדבר, יש להקשיב קשב רב לניגון קולו. הקול הוא כלי הביטוי הבסיסי והעמוק ביותר של האדם. למעשה אין ביטוי עמוק מזה, ובשעה שגופו של אדם משקף את תכונות היסוד, הרי שקולו מבטא את תנועתו בעולם (האינדיאנים באמריקה היו נוהגים להקשיב לקול הבכי של תינוק שנולד, ולפי קול הבכי לתת לו את שמו הראשון). לאחר שמקשיבים קשב מתבונן על קולו של אדם, אז יש מקום לשמוע גם את תוכן דבריו. בקול של אדם יש לשים לב להתנגנות הקול – אם הקול מונוטוני או עולה ויורד, אם הקול בוקע מן החזה ועם תהודה עמוקה, או אם הוא נשמע גרוני וחנוק; אם קולו של אדם רצוף בניגון או שהוא משתנה על פי התוכן של דבריו; אם הקול דק, עבה, בס, סטקטו, וכדומה. קולו של אדם מוסר למקשיב את עומק נפשו האמיתי. יש משמעות רבה מאוד להקשבה לקולו של אדם מגמגם, מכיוון שהאדם ישקיע מאמץ גדול מאוד להעביר את תוכן דבריו, בשעה שקולו עשוי להספיק על מנת להבין מדוע הוא מגמגם. ודבר זה נכון לגבי כל התחום המכונה "תרפיית הדיבור". הכלי הפנימי שעל המתבונן בקול האדם לפתח הוא כלי ה"חישה" – יש לחוש את הקול, כמו שנאמר על המילה "חשמל" – "חש", לחוש מתוך שתיקה, ו"מל", ממילים מדוברות.
3 . התבוננות בריחו של המטופל. חוש הריח הוא החוש הכי פחות מפותח, ולכן הוא מדוכא בקוגניציה של החברה המערבית. אך לחוש יש קיימת חשיבות עצומה. בשעה שמראה חיצוני יכול להוליך שולל את המתבונן, וחוש השמע אף הוא יכול להוליך שולל עקב תוכן הדברים ש"גונב" את דעתו של המתבונן, הרי שחוש הריח אינו מסוגל לשקר. הגוף מלמד על תכונות יסוד, הקול על תנועת האדם בעולם, וריחו של האדם על מצבו הטוטלי בהווה שלו. ריחו ישקף איך הוא חווה כרגע את המציאות. חוש הריח הוא החוש שבאמצעותו יש חיבור לאקלים ולאנרגיה הסובבת את האדם. ולכן חוש הריח מאפשר קשר לחיים ולתנועתם (זו הסיבה לכך שאנשים שאין להם חוש ריח מרגישים שאין טעם לחיים ושהכל חדגוני, משעמם וטפל). חוש הריח בטבעו גורם לאדם לחוש באופן ספונטני "דחייה" או"משיכה" מגורם הריח. לעתים אנשים חשים משיכה או דחייה מבן זוג או בת זוג פוטנציאליים רק לפי הריח. אדם הרוצה לפתח חוש כזה על מנת להבין אנשים טוב יותר צריך להימנע מנטייה אינסטינקטיבית זו של דחייה ומשיכה. אם הוא חווה את חוש הריח מתוך אימפולס כזה, הוא לא יראה נכון את המידע הנקלט (הוא יראה במה שקלט את השיקוף של עצמו). מי שרוצה חוש ריח "אובייקטיבי" צריך לפתח התבוננות גם בתחושות שהיו גורמות לו באופן טבעי דחייה, או משיכה וללמוד אותן.
יש לשים לב ולהבחין בין ריח טבעי למלאכותי; ריח עם גוון מלוח, חריף, מתקתק, חומצי וכדומה. יש לשים לב לריח גוף ממוסך על ידי בשמים ומשחות עור, וגם איך הגוון של ריח הגוף מגיב לריחות ממסכים.
לסיכום– שלוש נקודות אלו קוראות לתהליך של התפתחות העין המתבוננת והחווה במקביל. אדם הלומד את דרכי ההתבוננויות הללו מקבל אפשרות לדעת את האחר במקומות עמוקים יותר. חשוב מאוד שאדם ההולך בדרך זו יבוא לכך מתוך אהבה וכבוד לכל מה שהוא יפגוש, שאם לא כן, יש סיכוי שצינור זה יהיה גבולי ביותר.