ר' עקיבא היה האדם הראשון בהיסטוריה היהודית שהכתיר מישהו אחר בתואר "מלך המשיח". הוא התכוון לשמעון בן כוסבא, הידוע בכינוי "בר כוכבא". בר כוכבא מגיע מן השם כוכב. כאשר ר' עקיבא ראה אותו הוא ציטט את המקום במקרא המנבא את הופעתו של מלך המשיח: "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב" (במדבר כ"ד, י"ז), וכך ר' עקיבא נתן לו את שמו, על אף שחכמים קראו לו בן כוסבא – לשון כזב, שקר, על דבר היותו מביא שקר. נראה שר' עקיבא "ניצח" את החכמים ודעתו התקבלה על כלל העם בזמנם בקביעת שמו.
אך עצם העובדה שר' עקיבא בוחר בו לתפקיד כל כך דרמתי בחשיבותו לעם היהודי, תפקיד שיש בו משום מביא הגאולה ומוציאה לפועל, מראה שר' עקיבא נתן לבר כוכבא סמכות וכוח לומר דברים שהוא בעצמו לא העז לעלות על דל שפתיו. אפשר לומר שבחירתו של בר כוכבא בידי ר' עקיבא כסמכות משיחית היא האופן שבו ר' עקיבא רואה בבר כוכבא המשך שלו עצמו, ולכן כל מה שבר כוכבא אומר ועושה מקבל גיבוי מלא מצד ר' עקיבא. גיבוי מעשי (רמב"ם כותב שר' עקיבא היה נושא כליו של בר כוכבא – הלכות מלכים י"א, ג) או גיבוי בשתיקה שכמוה כהסכמה לדבריו של בר כוכבא.
אין הרבה מקורות אצל חז"ל שמתייחסים לדמותו של בר כוכבא, ולכן מה שיש, אפילו במעט, משמעותי ביותר.
מקור אחד אומר כך:
"פעם אחת כשיצאו למלחמה פגע בהם זקן אחד, אמר להם: 'אלוהיכם בסעדכם!'. הכשילם פיהם ואמרו לו: 'לא יסעד ולא יכסוף', 'הלוא אתה אלוהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו' (תהילים ק, י"ב)", (איכה רבה ב').
מקור זה מגלה יסוד תפיסתי חדש לגמרי באותה התקופה. "לא יסעד ולא יכסוף", זה כמו לומר לאלוהים "לא מדבשך ולא מעוקצך", כלומר – אל תתערב, אנחנו נפעל ובכוחות עצמנו ננצח. הפסוק המצוטט מוזר מאוד, "הלוא אתה אלוהים זנחנו ולא תצא בצבאותינו". הלא בר כוכבא לא ידע מפלות. להפך, עד לחורבנו הסופי הוא ידע רק ניצחונות, כך שלומר לאלוהים שהוא זונח אותו זה פשוט לא נכון.
נקודה זו מראה שבר כוכבא לא מרד רק באימפריה הרומאית, הוא מרד גם בתפיסות דתיות אמוניות בסיסיות ליהדות. הוא אומר שאינו רוצה את התלות ואת הקשר עם אלוהים, הוא סומך על כוחו שלו לבדו לעשות את העבודה, זו אמירה שמתאימה לתפיסות חילוניות. אין פלא כלל שהתנועה הציונית אימצה את בר כוכבא כגיבור לאומי וכתבה עליו שירי גבורה: "הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור, כל העם אהב אותו, בר כוכבא גיבור" (לוין קיפניס). בשיר בולט מוטיב החופש והדרור. חופש ממה? נראה שחוץ מן הכובש, יש לקרוא לחופש גם מן התלות האלוהית בהשגחתה, כי מי יודע אם אפשר לסמוך עליה? ומי יכול לערוך מערכות מלחמה ולסמוך על אלוהים וחסדו? והאם יבוא בשעת מבחן של קושי אמיתי? זוהי קריאת תיגר שלא נשמעה עד ימיו של בר כוכבא, ור' עקיבא תומך בהצהרה זו בשתיקתו. קריאת תיגר על כל עקרונות האמונה היהודית בדבר הקשר עם האלוהות, וכל המערכת הדתית שעוסקת בכך. בר כוכבא מציג אפשרות שונה לחלוטין, כזו שבוחרת ולוקחת אחריות וחירות טוטלית על עצמה, כזו שרואה את האדם במרכז וסומכת על נביעת הכוח פנימי של האדם.
כך שלמעשה אפשר לומר שבר כוכבא היה הציוני החילוני הראשון. הציונות צירפה את בר כוכבא לל"ג בעומר. עד לעליית התנועה הציונית לא היה קשר בין ל"ג בעומר לבר כוכבא. לעומת זאת, במאות הראשונות לספירה גדולי ישראל ביקרו קשות את פועלו של בר כוכבא, והאשימו אותו בפזיזות פוחזת שהביאה לחורבן ולגירוש למשך כל שנות הגלות הארוכה והכואבת.
מקור נוסף:
"שלוש שנים ומחצה הקיף אדרינוס קיסר על ביתר. והיה שם ר' אלעזר המודעי עסוק בשקו ובתעניתו, ובכל יום ויום היה מתפלל ואומר: 'ריבונו של עולם, אל תשב בדין היום, אל תשב בדין היום!'. לבסוף נתן אדרינוס דעתו לחזור. בא כותי אחד ואמר לו: 'אדוני, כל זמן שתרנגולת זאת מתגעגעת באפר אי אתה כובשה. אלא המתן לי, ואני אעשה לך שתיכבשנה היום'. מיד נכנס לביתר בשער העיר ומצאו לר' אלעזר שהיה עומד ומתפלל. עשה את עצמו כאילו לוחש באוזנו. הלכו ואמרו לבן כוזיבא: 'דודך ר' אלעזר מבקש למסור מדינה זו ליד אדרינוס'. שלח, והביאו אצלו אותו כותי. אמר לו: 'מה אמרת לר' אלעזר ומה אמר לך?' אמר לו הכותי: 'אם אומר לך – יהרגני המלך; ואם לא אומר לך -אתה תהרגני. מוטב שאהרוג את עצמי, ולא יתפרסמו מסתורין של מלכות'. היה בן כוזיבא סבור בדעתו שביקש ר' אלעזר למסור את המדינה. שלח בן כוזיבא והביאו לו לר' אלעזר אצלו. אמר לו: 'מה אמר לך אותו כותי?' אמר לו: 'איני יודע מה לחש לי באוזני, הייתי עומד בתפילה ולא שמעתי כלום'. 'ומה אמרת לו?' אמר לו: 'לא כלום'. נתמלא בן כוזיבא כעס, בעט בו ברגלו בעיטה אחת והרגו. יצאה בת קול ואמרה: 'הוי רועי האליל עוזבי הצאן חרב על זרועו ועל עין ימינו' (זכריה י"א, י"ז). אמרה לו: 'אתה שברת זרועם של ישראל וסימאת את עין ימינם, לפיכך: זרועו של אותו האיש – יבוש תיבש, ועין ימינו כהה תכהה' (שם). מיד גרמו העוונות ונלכדה ביתר ונהרג בן כוזיבא." איכה רבה ב).
על מה כעס כל כך בר כוכבא עד שהרג את דודו, איש צדיק, ר' אלעזר המודעי, איש שהיה ידוע לכולם בגדולתו והיה ידוע בתפילותיו ובטהרת כוונותיו? והרי בר כוכבא היה קרוב אליו מאוד כבן ביתו, וכפי הנראה גם התחנך תחת שרביטו בתקופת ילדותו. בר כוכבא לא פקפק ביושרו של ר' אלעזר המודעי על פני הכותי שמראש לא היה אמין.
כעסו של בר כוכבא נובע מהתנגדותו לתפיסה שאדם יקבע את כוח העמידות שלו מול הרומאים באמצעות תפילה. כעסו נובע מעצם העובדה שמשהו בתפילותיו גוזל ממנו את בחירתו שלו בגורלו כמו שהוא מבין ורוצה בכך. גם כאן, כשהוא הורג את האדם שבזכותו העיר נותרה עומדת, אפשר לראות עוז וקריאת תיגר כלפי האלוהות. בר כוכבא מביא איתו משיחיות שהיא הרבה יותר מהתקוממות כנגד הרומאים, הוא מביא איתו גישה חדשה לגמרי בתפיסת האדם את עצמו, ובמעמד של האדם מול האל. על המשיח אומרים שהוא מתיר אסורים, ומברכים עליו "ברוך המתיר איסורים". מתיר איסורים, אפילו מן התלות הבלתי ידועה בתוצאותיה באלוהים.
בר כוכבא עשה כך עד סופו, ובתמיכת גדול התנאים ר' עקיבא.
מקור נוסף:
"הביאו ראשו אצל אדרינוס. אמר: 'מי הרגו לזה?' אמר לו כותי אחד: 'אני הרגתיו'. אמר לו: 'לך והביאהו אצלי'. הלך והביאו, ומצאו נחש כרוך על צווארו. אמר אדרינוס: 'אילולא אלוהים הרגו לזה מי היה יכול להרגו!'". (איכ"ר ב)
זה היה סופו של איש גדול שקרא תיגר על אדם ואלוהים. "כי שרית עם אלוהים ואנשים ותוכל" (בראשית ל"ב, כ"ט).
קובי נחושתן - דרכי הבראה אלטרנטיביות 