סיכום ב' לפגישה על הטור החמישי – על המושג "פיצול"

משמעות המושג "פיצול" הינו שניים, שני יסודות או שני מצבים נפרדים, בעלי זהות ואיכות שונה זה מזו, אשר יוצרת לכל חלק ישות אינדיבידואלית עצמאית. החלקים שמתפצלים, יצאו מן השלם. כל דבר שנחלק, היה קודם לכן "אחד" שלם, כך שכל חלקי הדבר שהתפצל – שומר בתוכו את זיכרון האחדות, וזה מכיוון שכל החלקים הם סך השלמות. יש לזכור נקודה זו כאשר עוסקים בתהליכי גיבוש חוזר לחלקים שהתפצלו ונראים כנפרדים, וזה מכיוון שיש זיקה עמוקה מאוד בין החלקים המפוצלים, אף פעם אין דיכוטומיה מלאה, או קרע של חוסר תקשורת מוחלטת. קיים קשר לא נראה לעין בין חלקים שעשויים להראות כעוינים זה לזה, ויש לזכור זאת בכל התחומים שבהם יש חוסר הסכמה או קונפליקט או מלחמה וכו'. למשל זוג שרוצה להיפרד, קודם הם היו כיחידה אחת וכעת הם מתפצלים לשתי ישויות שונות. וכך הלאה, בכל תחומי החיים, ניראה דוגמאות רבות למשהו שהיה אחד ואז הוא מתפצל לשניים או יותר.

הפיצול שהוא יותר עמוק ויותר בעייתי הינו הפיצול של חלקי נפש האדם. הפיצול הידוע לכל הינה החלוקה בין "שכל" ל"רגש". בעיקר כאשר קיימת דינמיקה של חוסר קשר בין חלקים אלו, או כאשר יש דומיננטיות של חלק אחד באופן מובהק על האחר, כך שהחלק החלש נהפך ל"מודחק" ולחלק היכול להיקרא "לא מודע" של האדם (עקב גינוי של חלקי נפש או ביקורת קשה על מצבים נפשיים). בתוך הטור החמישי קיימת נטייה חזקה של ביקורתיות של האדם כלפי עצמו, שזה תוצר של חלק נפשי דומיננטי מאוד היוצר גינוי על חלק חלש יותר. פיצול כזה באדם יכול להיווצר עקב השפעות חינוכיות כגון חברות דתיות קיצוניות שמראש לא יסכימו לילד לבטא ביטויים רגילים לזמן ולגילו. או – אם קרה אסון או טראומה היוצרת חלוקה נפשית, שחשיבותה של חלוקה זו הינה בלשמור על האדם כחי ומתפקד, עד שהוא יגיע לזמן בו הוא חזק מספיק או יציב ובוגר מספיק, כדי להתמודד עם מצבים טראומתיים. בתוך הטור החמישי נוצרו דתות ותפיסות שיש להן זיקה עמוקה ל"אחד", אך בפועל הן יצרו השפעות קשות ומזיקות מאוד לנפש האדם ולתהליכי התפתחותו (נושא זה יידון בהמשך)

אבל הפיצול היותר עמוק והיותר בעייתי לאדם ולהתפתחותו האפשרית, הינו הפיצול בין דעותיו לבין מה שהוא, בין הבנותיו את החיים לבין איך הוא חש את עצמו, בין ההצהרה שלו כלפי העולם על מה הוא לבין מה הוא האמת. ונושא זה קשה במיוחד, כי אצל כל אדם – כמעט – יש פיצול כזה.
נקודה זו קוראת להתבוננות של האדם על עצמו, באיזה מקומות פיו וליבו אינם שווים, ומדוע? מדוע נוצר פער בין פיו וליבו? פער בין הפה ללב משקף חוסר נוחות של האדם כלפי עצמו, כך שעליו לכסות שאף אחד לא יראה אותו ב"קלקלתו". הנטייה לכסות או להעמיד פנים משקפת הדחקה של חלקים מסוימים בנפש האדם, ויוצא כך שהאדם לבסוף מוצא עצמו כשקרן, כאחד שמתעתע באחר. דבר זה מזיק בראש ובראשונה לאדם עצמו, וככל שהוא יותר מאמין ל"שקרים" שהוא מספר, כך יש יותר פיצול שקשה להבחין בו וקשה לאחות לאחר מכן.

כפי שנאמר למעלה, קיימת זיקה עמוקה בין שני חלקים שנראים כמפוצלים, ולכן כאן יש זיקה עצומה למדוע אדם מסוים "בחר" לעצמו "שקרים" מסוג מסוים. בדרך כלל יש קשר בין ה"שקר" לבין פנימיותו העמוקה של האדם, ולכן אין לזלזל או לגנות את ה"שקר" ואת הופעתו. יש לו תפקיד נחוץ לפרק זמן שהוא לקח חלק במכלול של נפש האדם. הנקודה המרכזית להתבוננות היא – שהמסכה או השקר או הסיפורים של האדם על עצמו, הינם שער הכניסה שדרכו ניתן להחזיר את האדם אל האחדות, שזה ריפוי עמוק ביותר (ריפוי כזה – משמעותו לחזור חזרה הביתה – האדם יצא מ"גן עדן" שזו האחדות, עד הפיצול שזה הגירוש)

כאשר האדם מוכלל על סך חלקיו לאחד, הוא הולך בדרכו האוטנטית ואז הוא מביא את עצמו לידי ביטוי באופן הנכון והמלא ביותר. אז דרכו שעשה בחייו נותנת פרי אמיתי, וזה למעשה היא התכלית במסע של האדם בחייו, מסע שנראה שהיה חייב לעבור דרך הפיצול וחזרה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s