בערוב היום ובהפציע השחר

שתי נקודות חשובות יש לכל אדם בחיי היום יום – שעת ההירדמות בלילה ושעת היקיצה בבוקר. כך זה בדרך כלל, אנשים ישנים בלילה וערים ביום. יש אנשים שהופכים את היוצרות, אם בכוונה – כמו אנשים שעובדים בשעות הלילה בסוגים שונים של עבודה, ואחרים מסיבות אורגניות פיזיות חשים נמרצים יותר בשעות הלילה. ואולם לרוב, היום מיועד לעבודה והלילה למנוחה. יש למחזוריות זו משמעות רבה. יהיה זה נכון לומר שכל הדתות החשובות וכל הפילוסופיות המרכזיות נתנו את דעתן על רגע ההירדמות ועל רגע היקיצה. וברובן מקבילים את תהליך ההירדמות לתהליך המיתה ואת תהליך היקיצה לתהליך לידה מחדש, ועל כן ניתנת תשומת לב רבה לאופן שבו אדם הולך לישון ולאופן שבו הוא קם. בדרך כלל אופן ההירדמות מכתיב את איכות השינה וכן את האופי של היקיצה. היקיצה לאחר מכן תכתיב את איכות היום שחולף. לכן יש חשיבות רבה לתהליך מכין: איך ללכת לישון כך שהשינה תהיה מספקת וכן שהיקיצה תבוא באופן טבעי. יותר מכך – גם בזמן השינה יש פעילות משני סוגים. הראשון הוא הצורך הגופני לנוח ולהתחדש, כך שמתרחש תהליך התחדשות פיזית בזמן שינה. והשני – פעילות מנטלית של חלומות. כולם חולמים, אך יש כאלה שאינם זוכרים את החלומות שלהם (המצב הזה נקרא "ישנים בזמן השינה"), ויש שזוכרים את החלומות שלהם ("ער בזמן שנתו). הפעילות לעולם אינה נפסקת, היא פשוט מתקיימת בממדים שונים, במקצבים שונים וברמות שונות.

אנשים, אם כן, "מתים" ו"נולדים" מחדש על בסיס יומי דרך תהליך טבעי של שינה וערות. לעניין זה משמעויות רבות, ומכאן החשיבות הגדולה לתשומת לב על האופן שבו האדם נרדם. רגע ההירדמות חשוב ביותר, זהו רגע המסכם את החוויה המרכזית (או החוויות המרכזיות) של אותו היום, והוא עשוי ליצור את ההתחלה של היום למחרת באותו האופן. מכאן שאם אדם רוצה לשנות בתוכו משהו או להכניס לתוך חייו השפעה חדשה, כגון דפוס מחשבה אחר שיותר נכון לו, עליו להכיר את תהליך זה.
מודעות נכונה לאופן ההירדמות היא כלי עבודה יוצא מהכלל של האדם על עצמו, למען שינוי אורגני ופשוט יחסית של דפוסי מחשבה או החדרת השפעות של תפיסות רחבות יותר אם האדם מעוניין בכך (כגון מידע מסוים). כך גם תשומת הלב לאופן היקיצה – איך האדם קם בבוקר? מה היא התחושה והמחשבה הראשונה שאיתה הוא מתעורר? תחושה ראשונה זו היא ראי מדויק למקומו של האדם בהווה שלו. המחשבה הראשונה היא שיקוף למצבו הנפשי בלי ניסיונות הדחקה או הסחת דעת מן היום שחולף. המצב הנפשי של האדם ברגע היקיצה נותן לו אפשרות להיפגש עם עצמו ברמה אותנטית יותר, בלי מסכות.

אחת הסיבות לכך שאדם צריך ללכת לישון היא השחיקה שהוא חווה במשך הפעילות ביום. בדרך כלל מה ששוחק באופן העמוק ביותר הוא פיצול נפשי וחוסר אחדות – אם האדם נדרש "לשחק" משחק כלשהו במשך היום או אם עליו להעמיד פנים כך שפיו ולבו אינם שווים, מבחינה נפשית זו פעילות רגשית מעייפת במיוחד. כל שאדם כן וישר עם עצמו הוא פחות מתעייף, וככל שהוא אותנטי ופשוט, הוא יחווה יותר רעננות ואנרגיה באופן כללי. לכן כתוב "מי שאין תוכו כברו אל ייכנס לבית המדרש, שוודאי הוא מעץ של טוב ורע, והוא יאמר אחד בפה ואחד בלב. מי שהוא מעץ החיים, הוא תוכו כברו, פה ולב שווים" (תיקוני הזהר, תיקון ע'). במצב של "פיו ולבו שווים" יש חיסכון אנרגתי עצום, ובמצב של "פיו ולבו אינם אחד" יש בזבוז רב של אנרגיה, מפני הצורך לחפות על כך שהאדם יודע בלבו שהוא בשקר חי. ככל שהשקר מעמיק יש יותר שחיקה, ושחיקה זו מצריכה יותר שינה, או שינה פחות "מודעת".

יש אנשים שאינם זקוקים לשינה. אלה אנשים מיוחדים, בדרגת התפתחות גבוהה מאוד. הימנעות משינה אינה מטרה כשלעצמה, אדם אינו צריך לשאוף להינמעות משינה. אם הוא התפתח נכון, מצב של היעדר צורך בשינה יבוא באופן טבעי, אי אפשר לכפות דבר זה על שום אדם. אך הכלל הוא שניקיון נפשי הוא השלב הראשון לצורך מופחת בשעות שינה.

יש דרכים רבות לתרגל את תהליך ההירדמות (תפילה, מדיטציה, דמיון מודרך, הרפיה, נשימות, ועוד). אפשרות אחת היא חזרה למקום נפשי נינוח – להתנקות מן היום ולחזור ולזכור את מה שחשוב באמת לאדם, כל אחד במקומו, ועד כמה היום שחלף שירת את מה שחשוב לאדם באמת. יש גם דרכים רבות לתרגל את אופן היקיצה. אפשרות אחת היא, כפי שאמרנו, מתוך נינוחות ומתן מקום למה שהאדם מתעורר אתו, ואז לעשות פעולות (דרך תפילה, מדיטציה, התכוונות, ריכוז, נשימות , או כל דרך שמתאימה לאדם על פי נטיותיו האישיות) שמזכירות לו את העיקר, ולאן הוא רוצה לכוון את עצמו באותו היום ובחייו בכלל.

לזכרו של אחי, גיא משה נחושתן, במלאות השלושים, יהי זכרו ברוך.