כיצד דומה מרפא בדומה

כל העולם כולו רוצה להפחית כאב כאשר כאב מופיע. כל העולם כולו רוצה להפוך את המדוכא לשמח. כל העולם כולו רוצה להוריד חום כאשר החום עולה. כל העולם, חוץ מהומיאופתיה.
בהומיאופתיה כאשר יש חום נותנים תרופה שמייצרת חום. כשיש כאב ראש נותנים תרופה שגורמת לכאבי ראש. כאשר מופיע דיכאון נותנים תרופה שמקדמת דיכאון. דבר זה נראה כלא הגיוני וכמסוכן מבחינת הפתלוגייה.
למשל לתת לחולה הסובל מלחץ דם גבוה תרופה שמעלה לחץ דם זה דבר מסוכן מאוד. באותה המידה לתת לחולה אסטמה עם כיחלון תרופה שמייצרת אסטמה גם יכול להיות דבר הרה אסון. כך שהומיאופתיה לכאורה מתנהגת בניגוד לכל הגיון "קונבנציונאלי". עלי לציין שהתפיסה של להוריד חום כאשר החום עולה, כלומר "לקרר את החולה" היא תפיסה שמקובלת ברפואה הקונבנציונאלית וגם ברפואות המזרחיות המכונות אלטרנטיביות, כמו למשל רפואה סינית, איורוודה והרפואה הטיבטית. למשל, כשיש לחולה מסוים יותר מדי "יאנג", כלומר חום בגוף, ימתנו את ה"יאנג" באמצעות חיזוק ה"יין". כך שגם ברפואה הסינית מופיע אותו קונספט רעיוני של להוריד כשיש יותר, בדיוק כמו ברפואה הקונבנציונאלית.
וכך זה בכל הרפואות שקיימות בעולם מקדמת דנן עד להופעת ההומיאופתיה.
בנוסף, עלי לציין כי הומיאופתיה כקונספט טיפולי מופיע גם במדרשי חז"ל, בגמרא ובספר הזהר: "רפואת הקדוש ברוך הוא אינה כרפואת בני האדם. מה האדם מרפא קר בחם וחם בקר, מר במתוק ומתוק במר, הקדוש ברוך הוא מרפא חם בחם קר בקר, מר במר ומתוק במתוק". כלומר הקדוש ברוך הוא, כשהוא בא לרפא הוא מעצים את המחלה הקיימת. הוא לא מנסה למנוע אותה, להדחיק אותה, לשלול את הסימפטומים הקיימים. הוא לא מנסה לאזן על ידי הוספה או הורדה כמו ברפואה הסינית. אלא הוא מעודד את מה שכבר יש. הוא מוסיף למה שכבר יש מעצמו. כלומר אם יש חום הוא מוסיף לחום עוד. אם יש קור הוא מוסיף לקור עוד קור. וכך הלאה והלאה. זהו בדיוק עיקרון הריפוי ההומיאופתי, הנקרא "דומה בדומה מרפא".
מכאן נועדה חשיבות עצומה לסימפטום. מכיוון שהסימפטום הוא העדות למה שהשתבש. הסימפטום הוא השפה של האורגניזם כמכלול לדבר ולהודיע לנו מה קורה, לקראת מה אנו הולכים ועוד אינפורמציה עשירה ורב גונית שניתן ללמוד עליה בדקדקנות אם יש קשב ותשומת לב לדקויות והבנה למשמעות שלהם.
כאשר מופיע סימפטום שהוא בא והולך לבדו, כמו למשל חום ממחלה ויראלית ששהה בגוף יומיים שלושה ועבר מעצמו, זה לרוב עדות למערכת שמתנהלת בצורה נכונה.
חשיבות גדולה יותר ניתנת לסימפטומים שבאים ואינם מבריאים לבדם. סימפטומים כאלו משקפים מספר נקודות:
ראשונה- מהו הדבר שהתקלקל במערכת. שיצא מאיזון.
שנייה – זוהי הדרך של המערכת לשמור על עצמה מפני חדירת הגורם העוין למישורים קיומיים יותר בתוך עומק המערכת. כמו למשל כאב ראש שבעצם קיומו מגן על האדם מפני אפשרות להתמודדות עם קונפליקטים שמחייבים התמודדות והחלטות, בשעה שלאדם אין עדיין את הכוח לעמוד בפניהם. רוב הסימפטומים הכרוניים הם אמצעי של מערכת ההגנה של האורגניזם ליצור מיסוך פיסיולוגי של סימפטומים שעניינם להגן על נפש האדם מחוסר איזון עמוק יותר וערעור המערכת כולה עקב כך, עד שיהיה מספיק כוח והבשלה ובגרות של
האדם לעמוד לבדו ולהתמודד עם אותם העניינים שיש עליו להתמודד איתם.
שלישית – הסימפטום הוא המקום שאליו הגיעה המערכת במגמה של להצליח להבריא את המכלול אבל "נתקעה". המקום שבו הופיע הסימפטום הוא עדות לקצה יכולתה של המערכת להבראה עצמית. הוא כמאין הגבול של עד לאן ידה של המערכת החיסונית באדם מגעת. ולכן אנו נותנים חשיבות עצומה לסימפטומים כמו שהם מופיעים בטבעיותם. הסימפטום כאשר הוא מופיע בטבעיותו, אף אם הוא מופיע באופן גופני בלבד, הוא קצה קרחון המשקף הרבה על האדם ועל מה שקורה אצלו מאחורי הקלעים של המודע והלא מודע.
המערכת האורגנית שמורכבת ממספר מישורים גופני, נפשי ומנטאלי, עובדת כמכלול בסינכורניצזיה של הרמות זו עם זו באמצעות מה שמכונה כוח ויטאלי, או צ'י, או פראנה או בפשטות אנרגיה. אותה אנרגיה הנמצאת בכל, מפעפעת בכל תא בגוף ובאמצעותה הגוף מתפקד, נושם, יודע, מתקדם, גדל ומשמש את תכליתו. כך שאותה חיוניות היא זו שנפגעת ראשונה לפני שנוצר סימפטום קונקרטי.
באמצעות אותה אנרגיה, אותו כוח ויטאלי אנו נעזרים כדי להשיב בחזרה את האדם למצב בריא ומאוזן, שבו שוב חזרה לו היכולת להבשיל למקום שבו המשך דרכו האבולוציונית חוזרת להיות לממשית.
עלי להזכיר שבשום תרופה הומיאופתית אין מולקולה מן החומר המדולל. כל התרופות ההומיאופתיות כולן עברו דילול עד לדרגה שבתוך החומר המדלל לא נותר החומר המדולל. החומר המדלל, מים מזוקקים, נהפך לפוטנטי ו"זוכר" את החיוניות של החומר המדולל. וזה נהפך לתרופה. אותה חיוניות שנשמרת כזיכרון בתוך המים ניתנת לאדם על פי הסימפטומים שהוא מציג. באמצעות חיזוק וגירוי והנעה עם אותו סוג של חיוניות שבה בחרה המערכת של האדם ללכת, אבל נתקעה מסיבה כלשהי למקום של הופעת הסימפטום, ממשיכה התרופה ההומיאופתית את כלל המעגל, עד שהאדם חוזר חזרה למצב בריא ומאוזן. זהו למעשה סוד ההבראה ההומיאופתי. וזהו למעשה גם כן ההבראה על פי הקריטריון היהודי של מהי רפואת הקדוש ברוך הוא.