פרשיות תשע"ז

 

סידרת המאמרים על הפרשיות, מוקדשים כולם לרבי ולמורי הרב משה שפירא (כ"ה אייר תרצ"ה, 28 מאי 1935 – י' טבת תשע"ז, 7 ינואר 2017)  פגשתי אותו לראשונה בעת היותי נער צעיר, שואל ומחפש. ידיד הציע שנלך להקשיב לרב ש"יוצאים ממנו עם הבנה", כך אמר עליו. הקשבתי לו בקשב רב, באמת דבריו היו עם גוון אחר ושונה  מכל מה שהכרתי עד לנקודה זו. מעבר לפריסה של הכתובים והטעם שהביא עימו, הרשים אותי במיוחד האיכויות שבאו איתו, הדבקות, האמונה, הכנות והיושרה, הדיוק וחדות הלשון, הבהירות שפתחו דלת למחשבה ולחידוש.  לאחר הדרשה נזדמן לי לפגוש בו לכמה דקות של שיחה אישית, נפשי נדבקה בנפשו למן אותו הרגע. לעיתים לא ראיתיו שנים, אך תמיד האזנתי לדרשותיו. כאשר נפגשנו הוא תמיד חיבק ומעולם לא ביקר. תמיד שאל וחקר בעניין על מעשי, איפה הייתי בעולם ומה עשיתי, ואני בכל מפגש איתו השתדלתי מאוד לשאול את כל אותם הנושאים שנותרו פתוחים אצלי, תשובותיו היו רב גוניות ולעולם לא כמו שציפיתי, לעיתים ענה בשאלה חוזרת, ולעיתים לא ענה כלל, לעיתים ענה את מה שכולם יודעים, ולעיתים ענה בחריזה ורמיזה. לעיתים אמירה או הערה שלו הותירו אותי ער למשך ימים, כשאני טרוד בפתח שפתח. לעיתים אופן החיוך שלו על דברים שאמרתי, היו מספיקים כדי לומר את הכול.   כל דבריו היו טבולים בקסם, חוכמה, אהבה, חדות וביקורת המחשבה,עם דבקות וחמלה עמוקה.

דבריו ליוו אותי לכל מקום בו הייתי.  לעיתים היה עושה הפסקות ברצף הדיבור שלו.  זכור לי מקרה בו הלכתי לבדי על הרי ההימלאיה, ובעת היותי מאזין לדרשה שלו ומהרהר בה, היה הפסקה קלה ברצף דבריו, ואז בקעה צעקה שלו  כדי לחדד ולהדגיש נקודה, הצעקה שלו זעזע אותי ועצרה אותי מלכת. הייתי כפסיעה קלה אחת, מליפול ממצוק של 300 מטר שלא הבחנתי כלל על התקרבותי אליו, הצעקה של הרב הצילה אותי.

לא חייתי חיים הזהים לשלו, אך הוא קיבל אותי כבן בית.  אהבתי אותו מאוד, הוא יחסר לי, הוא היה לי למורה, לאב, למכוון ולמצפן.

נאספת לעמך, לאבותיך, למקומך.  נוח בשלום.  בקשתי להגיד תודה.

סוכות, ט"ז תשרי, תשע"ח – 6 אוקטובר, 2017